קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כשבעל הסולם מתאר את מצבנו, הוא נותן דוגמה של תולעת שחיה בתוך הצנון, שבסופו של דבר יוצאת אל האור. נניח, ששתי תולעים החליטו לצאת החוצה. אבל בדרך, אחת מהן מתייאשת. מדוע זה קורה?
תשובתי: זה קורה מפני שהבורא נותן "הכבדת הלב" והתולעת לא מסכימה: "מה פתאום? למה אף אחד לא סלל את הדרך? למה הכול כך ולא אחרת?". הגאווה, זה מה שמשפיל את האדם ומסית אותו מהדרך.
שאלה: מה צריכה במצב כזה לעשות התולעת האחרת?
תשובתי: להשתדל לעזור, עד כמה שזה אפשרי. אבל אין בכוחו של אף אחד לעשות את עבודתו של האחר…
כאן העיקר זה להרכין את הראש, להוריד את האף המורם ולקבל את החוקים הקבועים של הטבע. היום אני לא מבין אותם, אבל כמה שלא תצעק, שום דבר לא ישתנה. באופן דומה אפשר לקלל את חוק המשיכה, האם מזה יהיה "טוב יותר" והוא יפסיק להשפיע עליך?
אנחנו צריכים להבין, שאנחנו נמצאים בעולם של חוקים מוחלטים ורק על ידי השמירה עליהם יכולים להתקדם קדימה. אבל אם אנחנו מתנגדים, אז החוקים יפעלו בהתאם. בזה כל ההבדל בין "דרך תורה" ו"דרך ייסורים".
בעולם שלנו מתרחש אותו הדבר. אבל כאן אנחנו חיים בחברה עם חוקים מלאכותיים, "תוצרת בית", ולכן נדמה לנו שהכול זה עניין של מכירה וקניה, שהכול אפשר "לכופף", צריך רק לחכות לרגע הנכון.
מצד שני, בזה שיוצאים לקראת הבורא, אנחנו מגלים, שאין דבר יותר נרדף ומוחלט. או שאנחנו עובדים איתו בטוב או ברע, ללא שום מצבי ביניים.
ולכן, כאשר התולעת הרגישה "הכבדת הלב", היא צריכה להבין שאין לה ברירה אחרת. הבעיה שלנו זה בתקוות שווא שהרע יעבור מעצמו והטוב יבוא מעצמו. אנחנו זוכרים את האמרה "מה שלא עושה השכל, עושה הזמן". אבל הוא יעשה רק אם בזמן הזה אני משתדל לעשות את כל מה שרק אפשר למרות השכל, למרות חוסר הבנת המתרחש.
בזמן הסערה אין טעם לשבת ולחכות למזג אוויר טוב. אני צריך לפעול, אפילו בטיפשות, ללא שכל, אבל לפעול, לתת יגיעה. ואז הזמן יעשה את מה שלא עושה השכל.
במילים אחרות, על ידי ריבוי הפעולות אני מבצע את מה שהשכל וודאי היה עושה ללא שום דחייה.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 12.07.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אזהרה
אני מוכן לשתף פעולה!
דוחפים אותנו מהדרך או נותנים לנו דחיפה קדימה?
