חופש מעצמי

מתוך מאמר "החרות", בעל הסולם:

"כי המוות בהכרח הוא בחינת העדר ושלילת הקיום, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נ"ר ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו שהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחינת קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה, ואין לו זכות הויה זולתה. אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת יש לו נ"ר ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות."

אנחנו צריכים להביא את החיסרון, את ה"כלי", את הצורך להשפיע נחת רוח לבורא, להשפיע. ממקומנו, מהטבע שלנו, יש לנו אפשרות להביע כזה רצון רק בצורה אחת, בהשתוקקות להתחבר עם הזולת, להתכלל עם הרצונות של הזולת ולעזור לרצון הזה להתמלא במילוי של הבורא.

זו דרגת "בינה", דרגת "אמונה", השפעה, שבצורה כזאת עובדת עם החלקים העליון והתחתון שלה: ג"ר וז"ת. החלק התחתון, ז"ת, נכלל עם הרצונות של התחתונים, והחלק העליון, ג"ר, יכול להגיע לבורא. כזאת צורה אנחנו צריכים לקבל, "מלכות" צריכה לקבל את צורתה של ה"בינה".

לכן אם אנחנו בעצמנו מתחברים, נניח, בקבוצות של עשרה אנשים, שבהן אנחנו עובדים עכשיו, אז כל אחד מאבד את ה"אני" האגואיסטי שלו ונכלל עם האחרים, אז בזה הוא יוצא מתוך עצמו לחיבור שלנו. באופן כזה כבר יש לו נקודה של לידה חדשה, חופש מהאגו שלו.

אבל על חשבון מה הוא יכול להיוולד? כי לו עצמו וודאי שאין חיסרון משלו. כל אחד חושב: "מתי אני סוף סוף אקבל מצב של "עיבור" רוחני, ואחר כך "יניקה", איך אני אמצוץ קצת מהאור? ואחר כך אני אתקדם עוד קצת?". אבל זה אפשרי רק על חשבון זה שאנחנו מקבלים חסרונות מהאחרים, מאח"פ.

בכך שאני מבטל את עצמי בפני הקבוצה, אני רק מבטל את האגו שלי והופך להיות כמו "ג"ר דבינה", שלא זקוק לכלום. אנחנו נמצאים בהשפעה הדדית, אבל איך אנחנו נוכל לעשות נחת רוח לבורא? מפני שלגלות את האור שלו אפשר רק בכלים דקבלה, וה"כלים" האלה צריכים להיות זרים. יוצא, שאנחנו חייבים לפנות לעולם החיצוני, ליצור קשר עם הקהל הרחב, כמו שנאמר: "בתוך עמי אנוכי יושבת". כך אנחנו מגלים "כלי" נכון לגילוי הבורא.

צריכים להסכים עם זה, לחיות עם המחשבה הזאת, להבין שדווקא בדרך כזאת אנחנו נגיע למצב מיוחד. הוא מיוחד בכך, שאנחנו לגמרי עוזבים את עצמנו, כאשר הרצונות לקבל שלנו מתרוקנים לגמרי מכל הקניינים הרוחניים, ואנחנו נדבקים בבורא על ידי השתוות הצורה. באופן כזה, לא נשארות שום מחשבות על הקיום העצמי, אלא רק כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו.

מתוכך ההכנה לשיעור, 07.05.2013

דיעות קודמות בנושא:
בתוך עמי
איחוד למעלה ולמטה
בתפקיד המקשרים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/6idzy

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest