דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / זמן של נתינה וזמן של קבלה

זמן של נתינה וזמן של קבלה

mega-congress-2010.png

כל העבודה שלנו מתבצעת דווקא "בחושך". לאחר החיבור שהיה בינינו בכנס אנחנו נפרדים זה מזה ומייד מתחילים להרגיש חושך. לאחר שנפרדנו, צריך כל אדם ואדם בקבוצה להשיג את אותה השמחה והכוחות שאליהם הגענו במאמצים משותפים בכנס.

אז לכנס הבא אנחנו כבר נגיע עם הכוח שהשגנו לאחר המפגש הקודם, ונעלה מעל כל "הרשעים" המתגלים בתוכנו. אם אנחנו נעביר את הזמן שיש בידינו, מהכנס האחרון שלנו, עד הכנס הבא בהתפעלות ובהתרוממות רוח, זה יסמל לנו שאנחנו מוכנים. אם אנחנו לא נשקיע עכשיו מאמצים כל העבודה שעשינו בכנס האחרון שלנו הייתה לחינם.

דווקא עכשיו יש לנו הזדמנות להתעלות. בכנס, הסביבה השפיעה עליי, כל אחד על כולם, ולכן הרגשתי התעלות והתעוררות מלמעלה. עכשיו עליי לספוג בתוכי את כל ההשפעה הזו, כמו גרעין שנטמן באדמה וסופג ממנה הכל. אני קיבלתי מהחברים הכל – אבל רק בפוטנציאל, לא במעשה. עכשיו זה הזמן שאני חייב לעשות!

כנס זה זמן של נתינה. עכשיו, הזמן שיש לנו בין הכנסים, זה הזמן של הקבלה, אני צריך לקלוט ולספוג את זה לתוכי, ולגדול! בזה מסתכמת העבודה הרוחנית שלנו! אותו אדם שנפל – חייב להחזיק את עצמו באותה ההתרוממות שהרגיש בכנס. עליו לעשות כל מה שרק עולה על רוחו, ירקוד מבוקר ועד ערב ויבכה כשאינו מסוגל. העיקר שיעשה מאמצים, אחרת הוא לא יישם את מה שניתן לו. השמחה הפנימית שאנחנו מרגישים עכשיו אחרי הכנס, צריכה להיות הרבה יותר גדולה, מאחר וזו שמחה אמיתית, מתוך השגה. כמה ניסיונות מוצלחים כאלו, והאדם כבר יהיה מכוון פנימה בצורה הנכונה ויהיה מוכן להיכנס לעולם הרוחני. הוא כבר הבין, הפנים וחווה בתוכו כמה צעדים רוחניים.

זה כמו ההבדל בין יום ולילה. כל העבודה שלנו בהכנת הרצון שלנו, נעשית בלילה. כאשר אני מתקן את הרצונות האגואיסטיים האלו בכוונה על מנת להשפיע, אז אני מגלה שאותו המצב הזה הוא בעצם יום. רק היחס שלי משתנה. אני מרגיש שהגיע היום, והאמת היא ששום דבר לא השתנה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 26.01.2010

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/V9mrD

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest