קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון", פרק 3: "המובטלים יקבלו את צרכיהם בשווה עם המועסקים."
בעיקרון, כך אמור להיות גם כיום. תושבי העיר שמאבדים את מקור ההכנסה שלהם אינם מסוגלים להאכיל את עצמם. אין להם בעלי חיים, אדמה ויכולת לעבד את האדמה. האדם צריך לאכול, זהו הצורך הטבעי והבסיסי שלו.
שאלה: אם אנחנו מדברים על מערכת אחידה של האנושות, שבה כל אחד חייב לבצע תפקיד מסוים כמו תא שפועל בתוך הגוף הכללי, אז מאיפה יגיעו המובטלים?
תשובה: צריכים לארגן חברה שבה כולם יעבדו ב"תעסוקה רוחנית". בשונה מ"תעסוקה גשמית" היא דורשת זמן מינימלי.
בדורות הקודמים האנשים היו חיים בצורה פשוטה מאוד. לדוגמה, סוחר בשוק היה יכול למכור סיר אחד בלבד במשך היום וזה הספיק לו. לא היו מכונות, לא הייתה אוטומציה, התפוקה הייתה נמוכה ובכל זאת, האנשים היו עובדים כמה שעות ביום ולא היו זקוקים ליותר. גם היום אין צורך בעובדים רבים כל כך. במקום זה, חלק מהאנשים ילמדו ושאר האנשים ייתמכו ויסייעו במה שצריך.
המשימה שלנו היא למלא זמן פנוי של האנושות בצורה פרודוקטיבית. כיום, כ 90% מהתעסוקה מסוג כזה או אחר היא מיותרת. לפנינו בועה ואם נפוצץ אותה, נוריד את הכול לרמה של חיים בריאים, טובים ולא תישאר עבודה לכולם. אנחנו נתחיל לייצר מוצרים אמינים עם עמידות גבוהה בהרבה, ולא חפצים שבמהירות מתקלקלים וצריך לתקנם. יוצא, שלכל היותר, יעבדו רק 10% מכלל האוכלוסייה.
כיום מסודר היטב ייצור יתר של החפצים המיותרים שהתקשורת מפרסמת ומטילה על הצרכנים. כעבור זמן קצר הם נזרקים לאשפה ומפנים מקום לחפצים חדשים. אותו הדבר חל על התעשייה, ייצור תרופות ודברים אחרים. לא משנה במה האנשים מתעסקים, הם גורמים לעצמם נזק. מפעלים פרמקולוגיים מייצרים תרופות מיותרות, תעשייה ביטחונית מייצרת אמצעי מלחמה, הכול מתנהל הפוך.
בסופו של דבר, יעבדו חצי מיליארד בני אדם שאנחנו נחלק את העבודה בין כולם, כך שכל אחד יעבוד שעתיים ביום. שאר הזמן צריך למלא בעבודה רוחנית, האנשים ילמדו, יעזרו אחד לשני, וכו'. יחד עם זאת, יש צורך להבטיח את רמת החיים השווה לכולם בין אם האדם עובד או לא. הרי הנקודה היא לא אם יש לאדם עבודה, אלא אם אתה יכול לספק לו אותה. אם כבר רוצים להאשים מישהו, אז לא אותו, אלא אותך.
אתה צריך לספק לכולם רמת חיים שווה. אתה יכול להוסיף לזה כבוד מצד האחרים, תחרות בהשפעה כלפי החברה, גודל התרומה למטרה המשותפת ושבח השירות לתושבים בפני החברה.
מותר וצריך להתחרות:
– תראו כמה האנשים מאושרים בהופעות שלי!
– תראו כמה נפלא אני מנהל את המפעל!
יתר על כן, הוא לא רק המנהל, אלא גם בעל החברה. לא צריך להפקיע אף אחד, כפי שנעשה ברוסיה הסובייטית. האדם הוא בעל המפעל, הוא דואג לייצור רציף, לתנאי עבודה הוגנים לעובדים שלו, ובאותו הזמן דורש מהם לבצע את תפקידם בחריצות. הוא גאה במה שהוא עושה ומקבל משכורת זהה לכפיפים ולמובטלים. שאר קנה המידה של ההנאה מתמלא בגאווה, כבוד מצד האחרים ולא בדבר אחר.
האם גופו של המנהל צורך יותר מהאחרים? לא. מגיע לו רכב צמוד עם נהג ומשרד, אך זה לצורכי עבודה. בכל השאר, הוא שווה לכל אחד אחר.
אנחנו משתמשים בפוטנציאל של כל אחד במידה רבה ככל האפשר. בדרגת ה"חי" כל אחד מקבל בצורה שווה, אבל ברמה האנושית האדם מרוויח כבוד ואהדה. כל זה יעבוד רק אם נשתף את כולם במערכת החינוך האינטגרלי.
על ידי כך אנחנו נתכוונן בצורה נכונה ונשאף לתיקון הכללי. הרי המטרה העיקרית שלנו היא לא קיום "בהמי", אלא השיא של התפתחות דרגת ה"אדם".
מתוך שיעור לפי מאמר "הדור האחרון", 27.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הכלכלה האופטימלית
לא אבטלה, אלא התפנות לעבודה האמיתית
המעבר לכלכלת העתיד
