השער האחרון

אנחנו רואים שהמקובלים כל הזמן חוזרים בעצם על אותם הכללים. אין ברוחניות הרבה כללים, אלא שאותו מצב של העליות, הירידות והסיבות לזה, חוזר בכל מיני אופנים שונים בנו, אבל בעצם העיקרון הוא אותו עיקרון. שעד שאנחנו לא משיגים את החיסרון האמיתי, אנחנו לא מגיעים לקבלת הכוח החדש.

עובד ה' נקרא מי שכל פעם מחפש חידושים בהתקרבות שלו לבורא. אמנם שההתקרבות הזאת היא בלרכוש כלי חדש, כלי דהשפעה, וזה נגד הרצון, אבל אדם שמתחיל ללמוד עדיין לא כל כך מבין מה זה "בעד" ו"נגד" הרצון.

עד שמתחיל לראות שלקנות רוחניות זה בעצם דבר גם קל וגם קשה. עד שמתחילים לשמוע על מה מדובר, זאת תקופה לטנטית כזאת, פנימית, סתומה, נסתרת, כשהאדם משתתף בצורה יחסית פסיבית. הוא עדיין מדמיין לעצמו את הרוחניות בבחינת הרכוש, שירכוש דברים חזקים, טובים, ידע יותר, ישלוט בכל הדברים, הוא יהיה יותר מאחרים, ימלא את הכלים שלו. בשביל זה הוא בא בעצם. הוא התייאש בעולם למלא את עצמו ולכן הוא מגיע לכאן. וכל העולם כך חושב. אלא בשביל מה עוד באים?

וכך, מלמעלה, מהטבע, מהשמיים מחזיקים את האדם בזה, שאפילו אם תגיד לו משהו אחר, הוא לא ישמע. אלא השקר המועיל הזה מחזיק את האדם זמן מה, בהרגשה שהוא הולך לקראת לרכוש יותר ויותר ויותר ברצון לקבל שלו, באגו שלו. והוא לא שומע, אמנם שחוזר על המילים, "כלים דהשפעה", "למעלה מהדעת", אבל הדברים האלו לא כל כך נקלטים. הוא שומע אותם, ובכל זאת נותן להם פירוש פנימי משלו. הוא לא מסוגל לפרש אחרת, כי הכלים שלו הם כאלה.

עד שבכל זאת, מרוב ההתעסקות בחכמת הקבלה, מכות קצת קטנות פה ושם שעובר, הוא מתחיל יותר ויותר להיות איכשהו קרוב לפירוש. שכלים דקבלה, ואהבת הזולת, והשפעה, והתעלות מעל המטרות האגואיסטיות למיניהן, זה הכול יותר ויותר נשמע לו. ומוכן יותר כביכול להגיע להשפעה. בהתחלה זאת גם הסכמה שלו עם ההשפעה, והוא שומע שההשפעה הזאת היא יותר כללית, תיאורטית יעני: כל העולם, לאנושות, לבורא… דבר מאוד מעורפל, רחוק מעצמו ומהקרובים אליו ומהמימוש.

אלא לעשות נחת רוח ליוצרו, נו, אפשר להגיד. אבל תכלס איפה זה מתבטא? – באהבה לזולת, לחברים, שהא הולך לבדוק מה קורה לו עם זה בפועל. לזה הוא לא מוכן. וזה לוקח זמן, עד ששוב האור העליון פועל עליו ומשנה לו את הכלים.

עד שבאמת מתחיל לשמוע שבפועל זה מתבטא בקבוצה. הבורא דורש שאנחנו נתחיל בפועל לקיים את אהבת הזולת, בכמה שמסוגלים. ודאי שזה שקר והכול, אבל מתחילים. ובזה אדם מתחיל להיות כבר עובד ה'. מי שבפועל הולך ועושה פעולות שבסופו של דבר יֵצא מהן כלי ההשפעה. ודאי שלא ממנו זה יוצא ולא מהפעולות האלו, אלא בזה שהוא זורע ורואה שלא יוצא, עוד פעם מתחיל ועוד פעם לא יוצא, והרבה אכזבות.

יחד עם זה שלפעמים רואה איזה הצלחה, הצלחה צדדית, לא בהרגשה ממש בפועל, אלא קצת יותר הבנה, קצת איזה הרגשה אולי. אבל בסופו של דבר הוא מגיע ל"הזורעים בדמעה", שרואה שבעצם העבודה שלו לא עושה לו בפועל כלום, אלא רק תביעה, בקשה, תפילה לבורא. וכשהיא מגיעה למצב שהיא נקראת "תפילת רבים", היא פותחת את שער השמיים. כל השערים נסגרים, חוץ משער הדמעות שהוא דווקא נפתח. כך הוא מגלה.

"שערים" (מלשון "משוער"), זאת אומרת, איך אדם מתאר לעצמו את השכר המצופה. בכל השערים האלו הוא רוצה לקבל משהו, כל מה שאפשר, חוץ מהשפעה, ועל ההשפעה הוא בוכה שזה דבר שהוא בעצמו בטוח שלא יכול להשיג. וגם כן לא רוצה כל כך להשיג, עד שקיבל חשיבות על זה. אז יוצא שבאמת את שער הדמעות הוא בונה בדִמעה רבה.

או שמגיע למצב שהשער הסתיים בבנייתו, ביגיעה, בזה שרוצה כלים דהשפעה ולא מסוגל להגיע אליהם, וחייב בגלל זה להתקשר לבורא, שאחרת אין לו צורך בו, ועכשיו הוא מגלה שיש בו צורך, בבורא. אז מכל הדברים האלה יוצא, שהוא רוצה השפעה, ורק מהבורא הוא יכול לקבל, והוא השיג את כל הרצון הזה, גם לכלי דהשפעה וגם לפנייה לבורא מתוך הקבוצה, כי אחרת הוא לא יכול להשיג את הרצונות האלה שלא נמצאים בו מלכתחילה.

אז "ברינה יקצורו", זאת אומרת, שבא המאור, מחזירו למוטב, ואז, בהתקשרות בפועל בינו לבין החברים, והבורא בתוכם שמתגלה, מגיע לרינה. כך היא הדרך של עובד ה'.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 27.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
ים סוף כבר נמצא לרגלינו
אני משקר, ובצדק
בעומדי ליד שער הדמעות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RQMVh

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest