דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / שלבי האהבה לזולת

שלבי האהבה לזולת

שאלה: איך מתרחש השינוי ההדרגתי, שבו הזולת נעשה יותר חשוב ממני? מה אני מרגיש בשלבים האלה?

תשובתי: שינוי כזה באדם נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. אפשר לחלק את התהליך הזה לארבעה שלבים.

1. אני בכלל לא מרגיש את הזולת, הם כמו איזה שהם "תפלים", קיימים, אבל כמו דמויות ללא רוח חיים, שאין לי איתם שום רגשות משותפים, אני כאילו מתקשר איתם, מתחבק, שר, אבל הם כמו בובות לידי, כך אני מרגיש אותם.

2. אחר כך, במידה שאני מתחיל לסבול בצורה אגואיסטית מזה שאני לא מתקדם, אז אני מתחיל לחשוב: "מה יהיה איתי?". כך אני סובל, נותן יגיעה, אבל עדיין לא שומע שצריך להתחבר עם אחרים. זה עובר לי ליד האוזן: "מילים יפות, אבל כבר שמענו אותן…".

המציאות, הלימוד, כל מה שאני נמצא בו אישית, זה הופך עבורי ליותר ויותר חשוב, אבל כל מה שנוגע ליחסים עם החברים, אני עדיין לא מבין איך מהקשר בינינו יכול לצאת משהו. זה נראה לי כאיזה מוסר או שמזכיר במשהו מצוות דתיות.

3. אחר כך מופיע אצלי זלזול גדול כלפי כל מה שעושים החברים בקבוצה: מתחברים, רוקדים, שרים. אני לא מסוגל לזה. בעיניי זה נראה כקלות ראש, ואם אני כבר אסכים לצורך בזה, אז זה רק מפני שזה יוצר אווירה נעימה וטובה: צריך הרי איך שהוא לתמוך בחברים ולחזק אותם, כדי שלא יברחו, לכן אנחנו מתאספים בסעודות, כדי להתכלל קצת ואולי למשוך אנשים אחרים. בצורה כזאת אני חושב.

4. אחר כך, מתוך זה שבכל מקרה לא יוצא לי שום דבר, ואני רואה שכולם פתאום נעשים יותר חכמים בעיניי, אני מתחיל לחשוב: "מה הם עושים בשביל זה?". אני מתחיל לשמוע שחיבור זה דבר חשוב. ודאי, שזה תוצאה מהשפעת האור ולא סתם של פעולות משותפות עם החברים. אבל מאחר ואני בכל זאת השתתפתי איתם במשהו, מגיע "אור מקיף". אני מתחיל להחשיב את פעולות החיבור עם החברים כמועילות, אבל רק באופן תיאורטי. אני מתחיל לדבר על זה, יכול לקרוא ולשמוע קצת יותר על העבודה הקבוצתית, ואילו מקודם אפילו לא שמתי לב למאמרים האלה. "פתיחה לחכמת הקבלה", "תלמוד עשר הספירות", זה עניין אחר, אבל מאמרים כמו "כתבי הדור האחרון" הזכירו לי רעיונות קומוניסטיים.

לאט לאט, על ידי השפעת המאור, אני מתחיל להבין שצריך לעבוד נגד האגו שלי, להתגבר עליו. אז אני מתחיל לשים לב שלהתגבר עליו ולהתחבר עם החברים, זו אותה הפעולה ולא ניתן לבצע אותה בצורה אחרת, רק באותו המקום שנקרא "קבוצה" ורק כלפי החברים.

מקודם אני לא הערכתי בכלל את כל הפעולות החיצוניות האלה, זלזלתי בהן בכזאת צורה, שעדיף שהן לא היו קיימות בכלל, עד כדי כך דחיתי אותן. "בשביל מה בכלל החיבור הזה בין בני אדם?! לאהוב את הזולת זה נשמע מגעיל… איפה ראיתם את זה?! על מה בכלל מדובר?.. אני אפילו מתבייש שעל זה כתוב בספרי הקבלה…".

ואז פתאום אני מתחיל לראות, שהפנימיות של הפעולות האלה היא באמת כזאת, ושהכול מבוסס על מימוש החיבור, חיבור של החלקיקים הפנימיים שלנו, ולא של הגופים. אני ממשיך לזלזל בחיבור הפיזי כמו קודם. אם זה לא מביא אותי לחיבור של ה"נקודות שבלב", אז אני באותו הזלזול ואפילו יותר מתייחס לכל ה"טריקים" והקריאות האלה: "בואו נתחבר! בואו נשב יחד בסעודות, נדבר!".

אני מתחיל להתייחס אחרת לחיבור, בכך שמבין שהוא ממומש בין ה"נקודות שבלב", על ידי המאור המחזיר למוטב, ולכן אני צריך להביא את עצמי לקבוצה. זה לא סתם ישיבה בפאב, איפה שאנשים מתחבקים, שרים וטוב להם. כאן אנחנו גם כן יושבים ביחד, יכולים לשתות ולהתחבק, אבל הכוונה שלנו היא להתחבר לא בגופים או באיזה רעיון אגואיסטי גשמי, אלא להשתדל לקרב את ה"נקודות שבלב" שלנו ולבקש שהמאור ישפיע עליהן ויחברן יחד. האור משפיע במידת המאמצים המשותפים שלנו, במידת הרצונות שלנו לחבר אותן.

כך אנחנו מתקדמים. העיקר, זה לעבור את השלבים האלה שבסופם אני רואה שהמימוש בקבוצה הוא הכרחי כדי לחבר את ה"נקודות שבלב" תחת השפעת המאור. מכאן והלאה האדם כבר לא מזלזל בחיבור, הוא יודע שהמימוש הרוחני הוא כזה, ושהמשך הדרך שלו הופך להיות יותר מובן. על אף שעכשיו הוא מרגיש קושי אחר, איך לנתק את ה"אני" שלי מאותה הנקודה שהוא מוסר לחיבור, איך להקנות לֵמה שנמצא מבחוץ חשיבות גדולה יותר מאשר ל"אני" העצמי שלי. בשביל זה גם כן דרוש המאור. אבל זהו כבר השלב הבא של הפעולה וגם בו יש ארבעה שלבים.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 07.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
האם ישנם גבולות לנאמנות ולאהבה? 
שלבי ההתקדמות אל הבורא
הבורא כבר עשה חצי מהעבודה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/2lZiL

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest