קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: בסוף פברואר אנחנו שוב נוסעים לערבה. איך יחד עם זה לא למחוק את מה שהשגנו בפעם הקודמת?
תשובתי: התפנית הזאת תהיה שונה מהקודמת. אתם תראו שבפעם הראשונה הכול קרה בפתאומיות, בנאיביות ילדותית ספונטאנית. אז הצלחנו, אבל הפעם נוכל להצליח רק לאחר הרבה בעיות, מחשבות והתלבטויות גדולות.
זאת משום שהרצון בכל פעם נעשה יותר ויותר ערמומי, ובכל פעם ההתנגדות היא יותר ויותר גדולה. כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. ולכן אנחנו לא יכולים לחזור על מה שהיה.
העיקר זה לעסוק בזה, להתכונן, להבין שאנחנו חייבים להתחבר, שאין ברירה אחרת, שאחרת לא כדאי להתחיל. אין טעם לנסוע למדבר אם אנחנו לא לוקחים איתנו חיסרון אמיתי. והחיסרון האמיתי נוצר בלב שבור.
במדבר מנצח ושורד מי שבאמת אוחז בדרך. מצד אחד, הוא מרוקן, ומהצד השני, יש לו קצה חוט. וקצה החוט הזה הוא החיבור עם החברים. כי בסופו של דבר, אנחנו לא יוצאים מהמדבר, הוא בעצמו הופך לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. את כל השפע הרוחני אנחנו נקבל "במקום", אם נתחבר. ואז המדבר שנמצא בינינו יהפוך לארץ המובטחת, בכוונה שמכוונת אל הבורא. ושם אנחנו נגלה אותו.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מבוא לספר הזוהר", 03.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הסיכוי האחרון
הכלי הרוחני הוא לא כיס
עם מי לצאת להתקפה?
כפי שאמר הרב עלינו לצאת למדבר עם רצון מוגדר מאד, מצד אחד רצון לחבור בינינו ומצד שני הרגשה עמוקה של חוסר יכולת לעשות זאת בעצמנו אלה רק לצעוק כאיש אחד שהאור המחזיר למוטב ישנה את הכוונה שלנו לעשות נחת רוח ל ה'