דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הרכות הבלתי נתפסת של הקיום

הרכות הבלתי נתפסת של הקיום

שאלה: האם אנחנו צריכים לשאוף לשינוי צורה, לרצונות חדשים?

תשובתי: ודאי, אנחנו הרי צריכים להידמות לבורא. אם הצורה שלי דומה לבורא, אז אני אקרא "אדם", שזה אומר: "אדמה" לעליון. זאת כל העבודה שלי.

אבל איך אני יכול להידמות לו? אני הרי לא מכיר אותו. "תביא לי איזה פסל, איזו דמות, ואני לפי זה…", ומה אז?

למעשה, אני צריך לחפש ולמצוא את הצורה שלו. ולשם כך, קודם כל אני צריך לעשות את ה"חומר" שלי, את הרצון, שיהיה רך ומוכן לשינויים.

אבל האגו שלנו נוקשה כמו סלע. איך אפשר לעשות אותו רך?

קודם כל צריך לעשות עליו "צמצום", להתעלות מעל לרצון האגואיסטי וכל הזמן להיות מעליו, ואחר כך למשוך את "אור החסדים". ולמעשה, הצורה של החומר היא שנקראת "אור". החומר מקבל גמישות, אלסטיות, בדומה לפלסטלינה או לצמר גפן. והגודל, עוצמת הרכות, עוצמת הגמישות של החומר נקראת "דרגת החסדים".

"במידה שאני מסוגל ומוכן, תעשה ממני מה שאתה רוצה", זה נקרא "חסדים". ולדרגה הזאת אני קודם כל חייב להגיע.

אנחנו מבינים שזה אפשרי רק על ידי הסביבה: בתוכה אני לאט לאט יוצא מעצמי, עובר "הרפיה" עמוקה, שחרור מתוך הרצון, כדי לרכוש את היכולת למסור את עצמי לקבוצה. ואז על פני האגו שכל הזמן מתגבר, אני עובר את כל הדרגות של "גמישות". כלומר, אני לא מהווה שום מחיצה, מחסומים בדרך של האור. כמו הבורא – אנחנו לא רואים ולא מרגישים אותו, הוא לא מסגיר את עצמו בשום צורה.

במונחים שלנו זה נקרא: "אל תעשה לחברך, מה ששנוא עליך". אבל כך או אחרת, מהות התיקון היא לעשות מעצמי בדרגה העליונה חומר גמיש, שהוא עד כדי כך גמיש שאין לזה דוגמה בעולם שלנו. כי כאן אנחנו חייבים להיתקל באיזו התנגדות, באיזו תגובה, כדי להרגיש משהו. ואילו ברוחניות אני מגיע לחוסר מוחלט של תגובה. אני אפילו לא "גומי", לא "צמר גפן", ולא משהו רך עוד יותר, אני "אוורירי" עד כדי שכך שאיני מורגש כלל.

והרכות המירבית הזאת של החומר, של העביות שלי, מאפשרת לי להרגיש את צורת הבורא. כלומר כל צורה מתוקנת שמתלבשת בי, על החומר שלי, מביאה אותי להיכרות עם הבורא.

אבל איך בדיוק אני מכיר את הבורא? אני הרי כל הזמן נעשה יותר ויותר רך, כאילו שאני לא קיים בכלל.

העניין הוא, שההיעלמות הזאת שייכת לצורה האגואיסטית הקודמת שלי. ובאותה המידה שאני עובד על הצורה האגואיסטית והופך אותה לרכה עד קצה היכולת, בזה אני משיג את הבורא. הכול מושג מתוך דבר והיפוכו. ודווקא בקשר ובחיבור בין ההפכים, בבירור ביניהם, שם אני מתחיל להרגיש את המחשבה שלו, את מחשבת הבריאה. הוא ברא דבר והיפוכו כדי שאני אתקיים, ואני הולך מהצד ההפוך ממנו, כנגדו, ולפי איך שהוא ברא אותי אני מתחיל להשיג את הרגש, השׂכל והתוכנית שלו, את קו המחשבה שלו.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 31.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
החרס שמודה לאומן הטוב
להזמין בעצמי את ההתפתחות של עצמי
כמו חומר ממושמע בידיו של אומן

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/UJK7K

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest