קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: איך אנחנו יכולים לוודא, שעל ידי הכוונות שלנו אנחנו מחזיקים את החברים שלנו בבטחה?
תשובתי: צריך להשתדל כל הזמן להיות בבדיקה, איך אני מתייחס לקבוצה? גם אין לי הרי יותר מה לבדוק. את הכיוון הנכון ללא הסטיות, את קצב ההתקדמות – את כל זה אני בודק לפי היחס שלי כלפי החברים.
אני לא צריך לעבור ולברור אלפי פרמטרים ואבחנות, כאילו שמשתגע בין המון שעונים ומחוגים כמו בתא הטייס, ששם העיניים רצות אחרי אינספור מכשירים. רק עם הזמן הטייס לומד לתפוס את מה שהם מראים בצורה של "תמונה" כוללת ומיד לזהות את הבעיה. כאילו מוטבעת בו תמונת בקרה של המצב המתוקן, שאיתה הוא מייד משווה את הנתונים הנוכחיים. דווקא בגלל זה מתקינים עבור הטייסים מחוונים עם חצים שהם אנלוגיים ולא דיגיטליים.
אז ברוחניות הדברים הם שונים. שם, אף על פי שפועלים עליך המון אבחנות, אני צריך לקבץ אותם לאבחנה אחת, לקריטריון אחד, כלפי הסביבה. אני מגיע איתם לדבקות יותר ויותר חזקה עד שמגיע ליישום הדבקות, ואז משיג את המדרגה הבאה, בונה את עצמי.
פעם אחר פעם אני נדבק לקבוצה, נכנס לתוכה, כמו לתיבת נוח. בכל הכוחות ויותר מזה אני משתדל להעמיד את עצמי תחת השפעת החברים. יחד עם זה אני יכול לעשות עליהם ביקורת, אבל בתנאי שזה רק מחזק את המסירות שלי אליהם. ולכן קודם כל צריך לקבוע את נקודת הדבקות, בדומה לטיפת זרע ברחם אימו.
ואחר כך, כאשר נקבע המגע, אז מתחיל להיווצר "בשר" סביב טיפת הזרע, כי כל הזמן מוסיפים לי את הרצון האגואיסטי. מופיעות בעיות, ביקורת פנימית, בלבול, אבל אני מרשה לעצמי לפתוח את "תיבת הפנדורה" הזאת, רק בתנאי שאני שולט במצב ומשתמש בזה לצורך הדבקות.
בצורה כזאת גדל העובר הרוחני, בכך שמאפשר לכל הרצונות שלו להשתתף בדבקות, למעלה מהם עצמם, מעל לדעתם, בניגוד להם. מצד אחד, הרצונות בוערים בפנים, בזה שמתנגדים לביטול, ומצד שני, הוא דורש דווקא את הביטול העצמי, את הדבקות.
במידת הכוחות שלו הוא מאזן את שני המצבים הקיצוניים האלה ב"קו האמצעי" ובזה מספק את גדילת ה"גוף". כי ה"גוף" ביסודו, זו כבר תוצאה, "קו אמצעי", "תפארת".
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 30.10.2012
ידיעות קודמות בנושא:
כל מדרגה מתחילה מעיבור
לגדול בתוך הקבוצה
קריטריון מדויק
