דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הקָראט היקר של העבודה הרוחנית

הקָראט היקר של העבודה הרוחנית

laitman_2011-08-23_0207_w.jpg

כתוב: "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם."

אם אני רואה לפניי מטרה חשובה, אז כל הקנאה, התאווה, והכבוד שלי פועלים בתוכי, בכך שמחייבים אותי להשתוקק אליה. ולא משנה כמה משקל יש לה מנקודת מבט מעשית.

לדוגמה, אבנים יקרות זה סתם מוסכמות שקיימות בין בני האדם שיש להם ערך מסוים. אבל בעצם, הן לא שוות כלום, תתנו אותם לתינוק שישחק איתם, ותראו איך הוא יעריך אותם. החברה האנושית שחשובה בעיניי, היא זאת שקבעה שהאבנים האלו הן יקרות.

ובאופן זהה, אני יכול להרגיש את החשיבות של ההשגה הרוחנית, אם החברה תעריך אותה. למרות, שמנוקדת מבטי אין בה שום ערך, אלא אפילו להיפך.

מכיוון, שאני בהדרגה מבין שרוחניות זו "השפעה", אהבה לזולת, הקרבה עצמית, מעל הדעת שלי, ונגד האגו שלי. כלומר, הכול לגמרי הפוך מהאינטרסים שלי. וכמובן, שבתנאים כאלה דרושה לי הסביבה שתקבע את ה"אופנה" לרוחניות, ושתצייר לי אותה בכזאת צורה שאני אתרשם עד כדי כך שפשוט לא אוכל לחיות בלעדיה.

יחס כזה אופייני לאופי הנשי: "אם אין לי את מה שאני רוצה, אז כל שאר העולם לא מעניין אותי". אישה יכולה לעמוד לפני ארון מלא בגדים, ולומר שאין לה מה ללבוש. זו הרגשת ה"נוקבא", החיסרון שדורש מילוי. וצריך ללמוד מהדוגמה הזאת, כדי להרגיש שאם לא אקבל רוחניות, אז כל העולם הגשמי לא שווה כלום.

כך הסביבה צריכה להשפיע עלינו, ואז לכל אחד יהיה את הכוח להשיג את המטרה. מכיוון, שאם היא כל כך חשובה לאנשים שאיתם אני נמצא יחד, והם כולם מראים שהם נמצאים בדרך דרוכים, ומוכנים להשיג אותה בכל הכוח, אז אני לא ארצה להיות פחות מהם. האגו שלי לא יאפשר לי את זה.

כלומר, אני מסתמך על הטבע שלי, על האופי, ועל החומר. אבל, אני מכוון את הרצון שלי לאותן המטרות הרוחניות, ובצורה כזאת שהוא לא יוכל לברוח מהן, ולא יתחיל להשתוקק אליהן, מכיוון שאחרת הוא יתחיל להרגיש את עצמו פחות מהאחרים. הקנאה, התאווה והכבוד, לא יתנו לי לפגר אחרי האחרים, ולאבד את הרגשת הכבוד העצמי שלי.

האדם לא מסוגל לסבול כזה דבר, זה נמצא מעליו. ה"מדרגה העליונה" הזאת של האגו, היא בלי ספק לא תשאיר אותו אדיש אף פעם.

הכול תלוי רק בסביבה, עד כמה שהיא בערמומיות, ובתחכום מנהלת את המשחק הנכון, והמושלם שלה ביחס לכל אחד מחבריה. אם האנשים מסכימים ביניהם לשׂחק

בצורה כזאת, וכך לדבר, ולהראות את עצמם, בכך שמציגים את חשיבות הלימוד, ההשתדלות בשיעורים ובכוונות, אז ככה זה ישפיע על כל האחרים. וכך "איש את רעהו יעזורו". מה שלא נמצא אצלנו בדעת, ב"רצון לקבל" שלנו, זה יהיה "למעלה מהדעת".

אם זה חשוב בעיני החברה, אז אני בתת מודע אקבל את זה, וזה ישפיע עלי, ויחייב אותי להשיג את אותה המטרה. כמו, הדוגמה עם היהלומים או עם כל חפץ אחר שבפני עצמו אין לו שום ערך, אך בעיני החברה הוא מוערך.

אני יכול לקנות מכונית רגילה ולנסוע, אבל אני מחייב את עצמי לעבוד פי עשרה יותר, כדי להרוויח כסף למכונית היוקרתית, מפני שאני דואג על איך שאני אראה בעיני האחרים.

זו כבר אינה התפיסה שלי של יופי, אלא זו התפיסה שהחברה הכתיבה לי. כשאני נכנס לחנות, אז אני כבר נכנס עם דעת החברה שמורה לי מה לקנות, ולאילו חובות להיכנס. ההשתוקקות לכבוד, שליטה, וקנאה, קובעות הכול. התכונות האלה גורמות לנו את הבעיות הגדולות ביותר, אבל אם אנחנו משתמשים בהן בצורה הנכונה, אז אנחנו רואים שיש בהן כוח גדול שמאפשר לנו לצאת ל"מעלה מהדעת", ולהתקדם רוחנית.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 14.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לא צעד אחד, אלא "סלטה" מעל הראש
מההצתה הראשונית לבעירה תמידית
מתי קלות ראש עוזרת, ומתי היא מזיקה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/xQ9Xf

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest