הצעקה מתוך הריקנות

שאלה: איך אפשר להישמר מפני גילוי הבורא אם בכל מדרגה מתחלפות הרשימות ומתחדשים הרצונות?

תשובתי: זה נכון, אבל אנחנו שוכחים את העיקרון הראשון: אנחנו עובדים רק על החיסרון, על הנחיצות, והתוצאה תבוא מלמעלה. אפילו אם מחכים לי בדרך אלף מצבים מבולבלים, מה זה משנה? לכל מצב אני צריך רק להכין חיסרון.

זה נכון, קיים בלבול מסביב, ואני לא רואה מה קשור למה ולא מבין שום דבר. אבל אני גם לא צריך להבין, אני צריך לרצות. אני צריך לעשות בירור בכל מה שקורה ולהרכיב את החלקים של התמונה הכללית. התפקיד שלי הוא לרצות שהם יתחברו בעזרת האור המחזיר למוטב. וככל שהבלבול גדול יותר, כך טוב יותר.

אם נבחן בצורה לא נכונה את העבודה שלנו, אז יהיה נדמה לנו שאנחנו לא מתקדמים. אני יותר ויותר מבולבל ומאוכזב. כשאני מביט לאחור אני נבהל מהאירועים של השנים האחרונות, כשאני מביט קדימה אני לא רואה התבהרות. פעם הרב"ש אמר לי: "אם אתה יוצא מהשיעור מבלי להרגיש ריקני עוד יותר מאשר אתמול, אז השיעור לא היה מוצלח".

השיעור צריך להסתיים בהרגשה שאין לי שום דבר. "אז מה לעשות?!". הצעקה הזאת צריכה סוף סוף להתגלות.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 26.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
שתהיה לכם החלמה מהירה!
רק תרצה, והכול יתגשם!
המטרה שלי היא לרצות