דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הציביליזציה של ההיגיון הבריא

הציביליזציה של ההיגיון הבריא

דעתו של א. שומאכר, "התוכנית המוסרית": צפוי, כי כל אדם יעשה מאמץ בעבודה על עצמו, אחרת, הרצונות שלנו תמיד יגדלו מהר יותר מאשר היכולת שלנו לספק אותם. הפילוסופיה והמדע הסגירו את ההמונים, כיוון שהם הזניחו את הבעיות שלהם ועסקו אך ורק בבעיית השליטה היעילה בהם.

יש להתייחס לאדם, בראש ובראשונה, כישות רוחנית. זה מרחיב את הבנת הצרכים האנושיים שלנו ומאפשר לפרש את ההתפתחות בצורה רחבה יותר, היא נחוצה לשם כך שהאדם יהיה מודע ליכולת שלו לבצע בחירה חופשית ולהתגבר על יצריו ההרסניים שמובילים למבוי סתום.

האסטרטגיה החומרית שרודפת אחר שגשוג, במובן הצר של המילה, אינה מתאימה בעולם הזה, מפני שהעיקרון של ה"גבול" אינו מקובל עליה, בעוד שברור לחלוטין שהסביבה היא מוגבלת. אסטרטגיית החיים הזאת, שדוגלת במעשיות שלה, היא, למעשה, אינה מעשית.

השלטון הממורכז שולל לחלוטין את התקשורת האנושית, ומחליף אותה בתלות הדדית עקיפה המבוססת על חלוקת עבודה עמוקה, מה שמוביל לניכור, אובדן הקשר עם תוצאות העבודה, אובדן הראייה של התוצאות הללו, והעבודה עצמה נהיית חסרת תכלית באופן אוטומטי.

התקשורת היעילה היחידה היא תקשורת ישירה, בין-אישית, פנים אל פנים. רק בה ניתן לממש את הקיום המודע. מודעות עצמית לא יכולה להתממש באדם אחד, אלא רק בקבוצה המורכבת לפחות משני אנשים. וזאת משום שלהבנת הזולת, לחמלה ולאמפטיה יש תפקיד מכריע בתהליך המימוש של המודעות העצמית. מודעות עצמית ניתן להשיג רק במצב שבו יש "אני" ו"אתה".

האדם יכול לממש את עצמו רק בקבוצה קטנה שנתפסת על ידיו. לכן, יש להבטיח את קיומן של הצורות הקטנות (קבוצות קטנות) בתוך ארגון גדול (קבוצה גדולה).

האדם והחברה עוסקים בבעיה של משמעות החיים, והפתרון שלה אפשרי רק בקבוצה שמבוססת על תקשורת בין-אישית, כיוון שחיבור ממשי של הפכים ניתן ליישום בקבוצה קטנה. בעיות עם פתרונות "מסתעפים" מעודדות את האדם להתאמץ כדי להגיע לרמה גבוהה יותר מהרמה שלו.

הבעיה של הקיום אינה יכולה להיפתר בצורה של "הקיום עצמו הוא הפתרון לבעיה של הקיום". והיא אינה ניתנת לפתרון על ידי חלק מהאנשים עבור אנשים אחרים, הרי אתה לא יכול להפקיד את חייך בידי מישהו אחר.

ככל שהעבודה יעילה יותר, כך שעות הפנאי פחותות יותר. התקוות לצמיחת הפנאי בחברה פרודוקטיבית במיוחד הן כוזבת. הייצור בקנה מידה גדול אינו משחרר את האדם, אלא משעבד אותו.

מה שהאדם מייצר הוא חייב לצרוך, אחרת הייצור הכלכלי כבר לא יהיה חסכוני ויאבד את משמעותו.

הטכנולוגיה המתוחכמת היא הרסנית כיוון שהיא משתמשת במשאבים שאינם מתחדשים בכמות בלתי מוגבלת בלי לתת דבר בתמורה. והשלווה הזאת שנובעת מהאידיאולוגיה הכלכלית, כרוכה באסון סביבתי.

באמצעות הייחוס של המהות הכלכלית לחיים, אנחנו מעניקים להם את המהות הכלכלית. העיוות של המוח מוביל לעיוות של החיים. הגישה הכמותית לחיים מעניקה מהות כמותית לחיים עצמם. חייבים לשמר את הצרכים החומריים ברמה שמבטיחה את הרבייה של האוכלוסייה. השימור צריך להיות מודע, אחרת הוא לא יוביל לשינוי התרבות ויאבד את משמעותו. חייבים לפתח את הצרכים הרוחניים באופן מודע. האנשים חייבים לאבד את הנטייה לצריכת הראווה ולהפסיק לחקות את מי שעשיר יותר.

הזירה האמיתית של הקיום האנושי היא הסביבה המיידית של האדם, התחום של הקשר ההדוק והאינטימי עם בני מינו, סביבת המיקרו שלו, מפני שאותה האדם בעצמו יכול לשנות. מודעות עצמית, יוזמה וכבוד עצמי, אלה הם התנאים המוקדמים, האמצעים והמטרות של השינויים האלה.

התייחסותי: רעיונות נפלאים, אך אוטופיים, כיוון שלא בכוחותינו להרוס את האגו, ואפילו "לאלף" אותו באופן חלקי. הפילוסופיה היא יפה כשהיא אינה קוראת לפעולה, מפני שבתור פרי הדמיון הפרוע שלנו היא מובילה לסבל, הרי אין בסיס למימוש המשאלות הפילוסופיות.

לכן דעתו של ההוגה המעשי, כפי ששומאכר קורא לעצמו, אינה נכונה: הוא רואה את המידות הרעות העיקריות של הציביליזציה ואת צורתה של החברה העתידית, אך דבר לא ידוע על האופן שבו ניתן ליישם את זה, ומה ישמש כמניע לקיומה של חברה כזו. חכמת הקבלה מציעה פתרון – למשוך את הכוח העליון היחיד של הטבע (האור העליון, הבורא), שישנה אותנו, אם יתעורר בנו צורך כזה. וכל המשימה שלנו היא להסביר להמונים על ההזדמנות הזאת!

ידיעות קודמות בנושא:
התעשרות רוחנית במקום גשמית
מחשבות על העולם החדש
מספיק לנוע ולגשש בחשכה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/gux8c

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest