דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / העולם המדומה הזה

העולם המדומה הזה

היחסים ההדדיים עם הבורא והיחסים ההדדיים עם החברים צריכים להיות עבורנו כדבר אחד. אם כך, למה הם נפרדים בתפיסה שלנו? ולמה המציאות החיצונית מתחלקת בעיניי לסביבה הקרובה יותר, ולאנשים רחוקים יותר? למה בני האדם מתחלקים לקבוצות: משפחה, שכנים, מכרים, קהילות ועמים? בשביל מה כל הבלגאן הזה? למה יש לפניי כל כך הרבה הבחנות חיצוניות כאלו? וחוץ מזה, יש גם את הבורא. אותו אני אפילו לא מרגיש…

המציאות שלי מתחלקת לשניים: בחלק אחד אני יכול לאחוז על ידי החושים שלי, ועל החלק השני אני רק שומע, אך אינני בטוח שהוא קיים. למעשה, גם המציאות שמורגשת וגם המציאות האמיתית שנסתרת בינתיים מהחושים שלי, הן בעצם מציאות אחת. אבל נתנו לי את היכולת לשחק, לתרגל, להתאמן ברכישת רגשות חדשים, "לחדד" את עצמי להכרת הרע והטוב.

נתנו לי מציאות מדומה, שבה אני מרגיש עכשיו את עצמי המדומה ואת האחרים המדומים, ובשדה הווירטואלי הזה, הודות לדמיון שבו אני נמצא עכשיו, אני יכול להתאמן. אני יכול לבצע פעולות אלו ואחרות, טובות או רעות, לא חשוב איזה – העיקר שאני לומד מהן.

וכשאני מסיים בהדרגה את המשחק הזה, מצטיירת בהרגשות שלי המציאות הנכונה, האמיתית, שבינתיים נסתרת מעיניי. היא מתגלה לפי המידה שבה אני מסוגל להתכלל בתוכה בצורה נכונה, מבלי להזיק לעצמי. כך גם אנחנו שומרים על התינוק, ומאפשרים לו בהדרגה יותר ויותר חופש פעולה, במידה שבה הוא לומד לפעול באופן עצמאי. אנחנו שומרים עליו בכל התחומים שבהם השכל והרגש שלו עדיין אינם מפותחים מספיק.

כך זה קורה גם בדרך הרוחנית. מלמעלה ניתנה ההסתרה, שהיא השמירה שמסתירה מאיתנו את העולם הגדול, שבו יש אינסוף יכולות להיטיב או להזיק. ותמיד מתגלה לנו רק אותו המצב, אותו האזור, אותם הרצונות ואותם המילויים, שאיתם אנחנו כבר יכולים לעבוד, יכולים ללמוד על ידם ולהתקדם. לכן הכול תלוי בעצם באדם.

ולכן, במציאות הגלויה לנו היום קיימים שני תחומים: היחסים ההדדיים בין בני האדם והיחסים ההדדיים בין האדם והבורא. למעשה זה אותו הדבר. אם אני מתכוון להכול, אני מתקדם נכון.

כאן צריך להבין, שלא מדובר על לעשות טובה לאחרים במובן הרגיל, אלא על תיקון הנשמה, על גילוי אותו האזור הנסתר, שנקרא הנשמה שלי. ואני צריך מלכתחילה לבצע את כל הפעולות שלי כלפי אותו העולם המגולה לי, שהוא בעצם מציאות מדומה, שאני מתייחס אליה אך ורק לצורך התרגיל.

המציאות שלי מדומה, לא ריאלית, היא קיימת בתפיסתי רק כדי שבאמצעותה אשיג את המטרה. ואז היא תיעלם. היא מצטיירת רק בדמיון שלי, כחיקוי, כאיזשהו מכשיר אימונים. אך אם אני מתייחס למכשיר האימון הזה בכל הרצינות, אז אני הולך לעבר המטרה. ולכן העולם הזה חשוב בדיוק כמו העולם הרוחני. יתר על כן, היחסים ההדדיים שלי עם האחרים חשובים יותר מהיחסים ההדדיים שלי עם הבורא, הרי הם אלה שמביאים אותי אליו.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מתן תורה", 06.07.2011
ידיעות קודמות בנושא:
להקהות את אשליית השבירה
בשביל מה לי כל העולם הזה?
הדמיון מסייע לנו לגדול

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ULS2b

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest