המתקפה המשולשת על הבורא

שאלה: איך להגיע בכנס בערבה למידת אחריות כלפי החברים, כמו בצוללת, שלמחצית מהצוות הייתה אפשרות להינצל, אבל הם לא יכלו לעזוב את חבריהם והעדיפו לטבוע יחד איתם?

תשובה: הם לא הרגישו שהם הולכים למות, מפני שהמוות האמיתי עבורם היה ניתוק מהחברים. הביאו אותם להרגשת רמה יותר עליונה של חיים ומוות, אף על פי שזה "קליפה", אבל היא נמצאת כנגד הקשר הרוחני עם החברים.

אתה יכול להגיע למצב כזה רק בעזרת ה'. לזה אתה צריך את האור העליון, אחרת אתה אפילו לא יכול להתקרב למצב הזה. אם אתה היית מארגן קומנדו בצוללת היית מצליח. אם אתה הולך לארגן קומנדו לערבות, אתה לא יכול לעשות שום דבר, מפני שכל פעם בכוונה נותנים לך בעיות, ירידות, הפרעות, כדי שאתה תזדקק לבורא.

כי בסופו של דבר, יש לנו עסק איתו. הנשמה הכללית נשברה כדי שאתה מתוך השבירה הזאת תכיר אותו. אנחנו מסתכלים על החתיכות השבורות ומבינים שצריכים להדביק אותן ביחד, אחת אחת. אבל איך להרכיב את הפאזל הזה?

אנחנו מנסים לחבר את החתיכות האלה בצורה כזאת או אחרת, אבל שום דבר לא מצליח. וגם לא יצליח! אנחנו לא יודעים אפילו איך לחבר בין שני חלקים: 1+1, מפני שלצורך החיבור צריך שהבורא יהיה בפנים. וזה קורה רק בהשתוות הצורה איתו בתכונות מסוימות.

ולנו אין את התכונות האלה, אין תכונת ההשפעה! לכן אנחנו לא מסוגלים להתקדם אפילו בצד אחד. אנחנו רואים שבעולם החיצוני אנשים יוצרים קומנדו כזה שבו כל אחד מוכן להרוג את עצמו כדי להיטיב לחבריו. ואנחנו לא מסוגלים אפילו לחשוב על דבר כזה. הרי, לכל מחשבה בכיוון הזה אנחנו צריכים שהבורא יהיה איתנו. זה כל ההבדל.

לכן ה"קליפה" כל כך מתגאה בפני ה"קדושה": "תראי מה אני יכולה לעשות! אצלי הכול בסדר, כולם שמחים, הכול טוב ויפה, ומה יש לך?". הרי, הקשר האגואיסטי מבוסס על הדעת, על הביטחון, ולהשפעה צריכים "אמונה למעלה מהדעת". לכן אדם שרוצה להגיע להשפעה אמיתית נתקל בבעיות כל כך גדולות.

אנחנו יכולים להגיע לאחדות, כמו בצוללת, אבל בשביל זה אנחנו חייבים להגיע לדרישה אמיתית לבורא. זאת אומרת, להתחבר זאת לא המטרה. המטרה היא להידבק בבורא – "סוף מעשה במחשבה תחילה". בשבילו אנחנו פועלים ומתחברים בינינו.

צריך לבדוק שכל הפעולות וכל החיבורים בינינו שאנחנו עושים, נחוצים לגילוי הבורא, שהוא חייב להיות כמטרה בכל פנייה, בכל פעולה. אסור להתבלבל ולחשוב שאנחנו צריכים אותו כדי להתחבר. אלא נחוץ לנו להתחבר דווקא כדי לגלות אותו, ולעשות לו נחת רוח.

כל פעם צריכים לבנות נכון את הנוסחה, ולא לשכוח שכל זה למענו. לא החיבור הוא המטרה ולא "כדור הפטל" הזה, ולא התיקון של האנושות. אנחנו צריכים כל הזמן לכוון את עצמנו אל הבורא.

לכן, בכנס בערבה אנחנו צריכים כל הזמן להיות מכוונים לבורא, כי זה "ראש הפרצוף". אנחנו חייבים להיות כל הזמן רק באותה המחשבה, רק באותה הכוונה, רק באותו התכנון המכוון לבורא.

כל שאלה בסדנה היא כמו חידה שיכולה להיפתר רק על ידי זה שאתה בונה את המשפט בצורה נכונה, כאשר הבורא הוא הכתובת, שכל דבר מכוון לגילוי הבורא שישרה בנו. אנחנו זקוקים לבורא לא כדי שהוא ידביק אותנו, אלא אנחנו רוצים שהוא ידביק אותנו כדי שבכך אנחנו נגלה אותו ובזה נעשה לו נחת רוח.

הכול צריך להיגמר בו, בנחת רוח לו, כי האורח רוצה להיטיב לבעל הבית. הכנס בערבה זה החיבור בינינו למענו. אחר כך יהיה הכנס של החינוך האינטגרלי: חיבור בינינו למען החינוך. ואחר כך אנחנו נממש את החיבור האינטגרלי הזה בפועל כביכול, בעזרת ספר הזוהר בכנס האחרון הגדול – בכנס הזוהר העולמי.

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס, 07.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אני – אנחנו – אחד
נקודת הדבקות הראשונה בבורא
מתכוננים לביאתו של אורח מיוחל