דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / המתיקות הערמומית של הסבל

המתיקות הערמומית של הסבל

שאלה: בדרך הרוחנית אני מגלה בי את הרוע של האגו, ובו זמנית זה גם נעים, הרי אני שואף למשהו אחר…

תשובה: אם אני נהנה מהסבל, גם אם הוא מחבר אותי עם הבורא, זו כבר טומאה, כלומר, "קליפה", ששומרת על הפרי בזמן ההבשלה. היא מגֵנה עליי כדי שאני בכל זאת אשמור על קשר עם הבורא, אבל זה עדיין מצב לא ראוי. הרי, יש המתקה בסבל הזה, גילוי מובטח של הבורא. אני מרגיש שהסבל בא ממנו, כי אחרת הוא לא יכול למשוך את תשומת הלב שלי. ואם אני מסכים עם המתיקות האגואיסטית הזאת, נהנה ממנה, זה אומר שאני בטומאה.

מכאן עולה את השאלה, באיזו מידה אני יכול לשאת בסבל במצב הנוכחי, ובאותה עת להבין שהוא נחוץ כדי לשמור על הקשר עם הבורא? איך אני יכול לא ליפול להנאה מהסבל הזה? איך לעצור ברגע של מגע איתו ומייד לעבור לנתיב הנכון?

הרי, אני ממשיך להימשך למתיקות, אני יורד, נכנע לערמומית של האגו, אשר, כמו נחש מפתה אותי עם המתיקות של הסבל התכליתי הזה. מכאן נובעות כל מיני דתות ואמונות המבוססות על סבלם של צדיקים.

שאלה: כיצד אפשר לכוון את התהליך לנתיב טוב?

תשובה: לכן אני מבקש עזרה מהבורא, שהוא טוב ומטיב. הוא רוצה שאני ארגיש טוב בקשר איתו, שדווקא הטוב יוביל אותי אליו. אבל איך לעשות את זה?

אם ברצון האגואיסטי שלי אני מרגיש ריקנות, איומים, צרות, בעיות, חושך, אז מתוך חוסר תקווה, כמובן, הרצון לקבל שלי מחפש את מקור הרע, גם אם זה הבורא. הוא נזכר באיזושהי סיבה ראשונית עליונה שממנה מגיע הכול.

אבל מה לעשות אם אני נהנה, אם הרצון שלי מלא, אם כל העולם כאילו מונח למרגלותיי? החיים שלי בסדר גמור, אני מסופק במאה אחוז, שום דבר ואף אחד לא מאיימים עליי, אין סְפור מטילי זהב נמצאים במחסנים שלי, אני בריא לחלוטין, מלא כוח ואנרגיה, ויש לי במה להשקיע אותם…

עם זאת, כל זה מסתיר את הבורא ממני, חוסם כל מחשבה עליו. אם הסבל והריקנות דחפו אותי אליו, ההנאה, להיפך, מרחיקה ממנו.

ומכאן השאלה, באיזו דרך אני מעדיף להתקדם? בדרך הסבל או בדרך ההנאה? הרי, במצב הזה הדרך הקשה היא הדרך של ההנאה, ש"סותמת" אותי, סוגרת לי את כל האפשרויות. כאשר שום דבר לא חסר לי בחיים, איך אני יכול לחשוב על הכוח העליון?

מתברר, כי דרך "אחישנה" היא לא פשוטה בהשוואה לדרך "בעיתו". כשאני מתקדם על פי "לוח זמנים", אני יכול להסתפק בכוחות שיש לי. הסבל, הריקנות של הרצון האגואיסטי דוחפים אותי לבורא. עם זאת, רק בדרך "אחישנה" יש לנו חופש בחירה.

ואם אני רוצה לזרז את ההתקדמות שלי כאשר טוב לי, אני זקוק לקבוצה. הרצון הפרטי שלי שבע ואני לא יכול להרים אותו, ואז אני פשוט זקוק לחברים, לרצונות נוספים מבחוץ. רק על ידי חיבור איתם אני יכול להתקדם.

וככל שאני מתקדם לגמר התיקון, אני זקוק לרצונות חיצוניים יותר ויותר. הרי, הרצונות הפנימיים מתמלאים מייד ומסיטים אותי מהדרך.

שאלה: מתי בדרך זו יתגלה הבורא?

תשובה: כאשר אתה תרצה לעשות עליו "צמצום". במילים אחרות, כשאתה תפסיק לרצות אותו, ותרצה להשפיע לו. הרי, כאשר אתה מבקש את הגילוי שלו, אתה רוצה לגלות את תכונת ההשפעה, השפעה אמיתית, לא כמו במסחר, כאשר אתה נותן משהו כדי לקבל תמורה. זו השפעה על מנת לקבל. מצד שני, כאשר אתה מתחיל לפחות להשפיע על מנת להשפיע, אפילו לא לקבל על מנת להשפיע, אתה מתחיל להכיר את תכונותיו של הבורא. ולאחר מכן, כשאתה מקבל על מנת להשפיע, אתה כבר בעצמך מתחיל לאתר את תכונות הבורא, לזהות אותן בתוכך, ולהשיג אותו.

מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 02.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אל תחכו לשווא
הבורא לא צריך את הייסורים שלנו
צעד לקראת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/9oc7T

One comment

  1. אנחנו משיגים את הבורא בתכונת ההשפעה שלנו.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest