המטרה העיקרית של השיעור

הקשר החזק והיעיל ביותר עם הבורא מתבצע בזמן הלימוד. לכן זמן הלימוד הוא תמיד הזמן לתפילה.

המקובלים כתבו את ספריהם כדי שאנחנו בהתחלה פשוט נמשוך בעזרתם את המאור המחזיר למוטב. וכשאנחנו כבר משיגים בעזרתו את העולם הרוחני, אנחנו מרגישים את מה שכתוב בספרים, ברגשות הרוחניים.

הספר אף פעם אינו מספר על משהו "תיאורטי" שצריך לקלוט בשכל. הספר מדבר רק על ההרגשות. הרצון הוא הכלי הרוחני, החומר הרוחני. והמוח, השכל, צריך רק לעזור לנו לעבוד עם הרצונות שלנו.

אנחנו שואפים להשיג את ההרגשה, והשכל ניתן לנו כדי לארגן לשם כך את כל האמצעים. לכן הלימוד מתבצע לא כדי לדעת, אלא כדי למשוך את האור המחזיר למוטב. זה מה שנקרא ללמוד "תורה".

אך אם אתה לומד כדי לקבל ידע, באותו הרגע התורה הופכת לתיאוריה יבשה. ואז היא לגמרי חסרת חיים, מפני שהיא אינה שייכת לעולם הזה. אינך יודע מה עומד מאחורי המילים שלה, ואין לך שום קשר עם הכתוב.

אם אתה עוזב את הכוונה למשוך את האור המקיף, אתה פשוט נופל לתוך ריקנות, לתוך ואקום. לכן, התפילה החשובה ביותר מתבצעת בזמן הלימוד, והכול מסודר סביב הלימוד: הקבוצה, הספרים, כל זמן השיעור וההכנה לשיעור, הכוונה שאיתה הגעת לשיעור. כל זה כדי לגלות בנו את צינורות ההרגשה.

בדיוק כפי שאנחנו קודם כל נולדים ומתחילים להרגיש את העולם הזה, ורק לאחר מכן לומדים להבין את מה שאנחנו מרגישים. בדיוק כך אנחנו נכנסים גם לעולם הרוחני. בהתחלה אנחנו מרגישים אותו, ולאחר מכן לומדים להבין את ההרגשות שלנו. הכלי הרוחני הוא הרצון. לכן צריך לעבוד על חשיבות המטרה, שמושגת על ידי החיבור בינינו.

אנחנו צריכים ליצור את הכלי המשותף שלנו, יחד למשוך אליו את האור המקיף, על הכוונות המשותפות שלנו, שכלולות זו מזו, על "תפילת הרבים" הזאת, על הבקשה המשותפת להתחבר כאיש אחד בלב אחד כדי לרכוש את כוח ההשפעה המשותף, שיקשור אותנו ויתממש בינינו כהשפעה משותפת, שמתוכה נרצה להשפיע לבורא, לכוח ההשפעה הכללי שמתגלה בינינו.

את כל זה אנחנו רוצים לממש, לגלות בתוכנו, ורק את זה אנחנו מבקשים במשך כל השיעור. זאת המטרה היחידה שלו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 06.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
החלל האינסופי שבתוכך
האור שמגיע ל"חכמי הלב"
ממילים למציאות של רגשות