קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מצבים (מתוך הספר "תמיד איתי")
הדבר המדהים הוא שגם לאחר שהבנתי מיהו הרב"ש והחלטתי ללכת אחריו, עדיין לא הייתי מוגן מספקות.
ברגע שאתה מחליט ואומר לעצמך: "אלה הם חיי, זו דרכי וזה המורה שלי!" – דווקא אז מתעוררות בך שאלות. דווקא כשאתה בטוח בעצמך, אתה שואל: "האם זאת הדרך? האם זהו המורה הנכון? והאם זו המטרה שלקראתה אני מעוניין ללכת?". ואז אתה מתחיל להיאבק מול הסתירות, ואתה עושה המון טעויות. אתה לא יכול שלא לטעות, שהרי אתה עדיין ילד.
יום אחד, כשהייתי במצב כזה של ספקות, ניגשתי לרב"ש ואמרתי לו ישירות: "אני בן 34, אני מתכוון להקדיש את כל חיי לחכמת הקבלה. מטרידה אותי שאלה אחת בלבד: האם אתה המורה שיוביל אותי אל המטרה?".
חשבתי שהרב"ש ירגיע אותי, שיענה כך שארגיש שאין לי ממה לחשוש; חשבתי שאקבל ממנו ביטחון, כוח, שמירה. אך התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין.
הרב"ש אמר: "לא יודע. עליך להרגיש זאת בעצמך". "איך?!" שאלתי, כמעט בצעקה. "לפי הרגשת הלב", הוא ענה, "אין דרך אחרת".
הוא כיוון את כולם לעבר הבורא. הוא מעולם לא ביקש לקשור איש אליו.
חלף שבוע, ושמתי לב שיחסו של הרב"ש אליי התחמם. מדי בוקר הגעתי אליו לבית החולים שבו התאשפז, והעברתי את היום כולו במחיצתו. התכוננתי לכך מראש, וסידרתי את כל ענייני היום כך שדבר לא יסיח את דעתי. השתדלתי מאוד שלא לפספס אף מילה שנאמרה על ידו. זה דרש ממני להימצא במתח רב.
להתפתח לצד מקובל בדרגה כזו אחד על אחד – זו אינה משימה קלה כלל ועיקר. היו מצבים, שבהם גיליתי, למרבה הפתעתי, שאין לי שאלות, למרות שכביכול הכנתי מראש שאלות רבות שהטרידו אותי. אך לפתע, אני יושב מול הרב"ש – וכאילו כלום.
הרב"ש כמו "השתיק" אותי. לא יכולתי לפצות פה, והוא לכאורה לא הבחין בכך. פעמים רבות לאחר מכן, הרגשתי שהוא מנהל את כל חיי, שהוא יודע עליי הכול, מראש. ואכן כך היה.
דווקא בבית החולים, נוצר בינינו אותו המגע, שהפך לאחר מכן לקשר אמתי ובלתי נפרד. אני זוכר שלא החזקתי מעמד ושאלתי אותו בכאב: "איך להבין את זה? איך?!" במילים אחרות, שאלתי: "למה אתה מתעלל בי?!". ואז, לפתע הוא ענה לי בצורה פשוטה ומובנת מאוד. הוא הרגיש את מצבי. למדנו אז את המשנה "שניים אוחזין בטלית", אחד טוען 'כולה שלי', והשני טוען – 'כולה שלי'".
"על מה מדובר כאן?" שאלתי אותו. "למה שני אלה נאבקים על טלית?!", והוא אמר לפתע: "הטלית היא האדם". אני זוכר איך השתתקתי. תשובתו הדהימה אותי. היא הפכה לחלוטין את כל תפיסת עולמי. והוא המשיך: "אותם שניים שקורעים את האדם – אלו שני כוחות שמחזיקים את האדם: היצר הטוב והיצר הרע, הרצון ליהנות לעצמך והרצון להשפיע לזולת". זה היה כה פשוט, ובו-זמנית, כה עמוק.
"על האדם לראות את עצמו כנטול פניות, כנמצא בין שני הכוחות האלה", אמר הרב"ש. "עליו להיות אחראי על הקביעה מי משני הכוחות האלה ידבר בקרבו. רק אז, ביכולתך לשאול: מה הבורא רוצה ממך? שהרי הוא זה שפועל עליך כך, משני הצדדים. זה הרי הוא!".
הרגשתי לפתע בצורה ברורה מאוד איזה עומק בלתי ייאמן הרב"ש אוצר בתוכו. הרגשתי שעליי לאחוז בו בידיי, בשיניי, בכוחותיי האחרונים, ולהודות לבורא על כך שנתן לי את ההזדמנות הזאת בחיי.
אך בחלוף זמן קצר, דקות ספורות ממש לאחר אותה התעלות, שוב ראיתי לנגד עיניי את אותו הרב"ש "היבש", שפותח את "תלמוד עשר הספירות" ומתחיל להקריא מתוכו בצורה מונוטונית, בדיוק במקום שבו הוא פתח את הספר. ללא שום הסברים, ללא כל רגש, הוא קורא, ולא שם לב לכך ששוב איני מבין דבר, איני מרגיש דבר, שאני שוב אבוד וריק.
היום אני כבר מבין שהייתי שקוף בפניו לחלוטין. שהוא ידע מראש שאשאר עימו, שכל השאר כבר איבד בעיניי מערכו ושלא אעזוב אותו לשום מקום אחר. הוא ידע מראש את כל שצפוי לי, ושהוא הכין אותי לחיי העתידיים.
✅קראתם את הפרק השמיני מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. לרכישת הספר >> http://bit.ly/3SSIrTh
במי אנחנו נלחמים?
שאלה: אם כוחנו באחדותנו, ועם ישראל נמצא במצב שהוא מסוכסך ומפולג, למה נותנים לנו להתבלבל ולתלות את כל יהבנו בעוצמה הצבאית שלנו?
תשובתי: אנחנו רוצים שכך יהיה. זה הרבה יותר קל מאשר להילחם כל אחד באגו שלו, שאני אצטרך לאהוב את הזולת, לכופף את עצמי כלפי כולם, להגיע למצב שאתחשב רק באחרים. אני לא רוצה את זה. אני מוכן אפילו להילחם בכל העולם, ורק לא להילחם בעצמי.
אבל אם נתאמץ להתעלות מעל הפירוד ונעשה שלום בינינו, נקרין שלום על כל העולם. כי אנחנו עם שביסודו מחובר, שורשים של שבעים אומות העולם נמצאים בנו ומזה אנחנו מורכבים.
אנחנו לא עם כמו כל אומות העולם, ולא סופרים אותנו בין אומות העולם. באומות העולם גם לא מרגישים שאנחנו כמוהם, הם מתייחסים אלינו בצורה שונה. אנחנו שונים, זרים, כאילו אנחנו לא מכדור הארץ. לכן אני אומר שאנחנו לא צריכים להילחם בכל העולם, עם אף אחד, אנחנו צריכים להילחם רק בדחייה ההדדית שבינינו, בתוך עם ישראל. אנחנו צריכים להילחם בשונא שנמצא בינינו בלבד.
קראו עוד בטוויטר שלי.
