קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הלם
ישבנו בחדר ריק במבנה. שוב היה חשוך, שוב הכו רעמים וברקים. היה חורף סוער, ובחדר היה חמים ונוח. גם זה השפיע עלינו – לאן נלך במזג אויר שכזה?! התחלנו ללמוד.
הלל אמר: "בדרך כלל אנחנו מתחילים ללמוד את 'פתיחה לחכמת הקבלה'". חשבתי בליבי: "הנה, כאן אוכל לבדוק אותו, את הלל". חיים ואני הרי כבר למדנו את הפתיחה. לא ידעתי אז ש"ללמוד" בחכמת הקבלה, לא דומה ל"ללמוד" דבר-מה בפיזיקה או במתמטיקה. לא הבנתי עדיין שידיעות בפני עצמן אינן משחקות כאן תפקיד משמעותי.
ההבנה הזו תגיע בהמשך. לעת עתה הייתי בטוח בעצמי, והתכוונתי לבדוק את הלל.
הנה, הוא יושב לפנינו, חולה, עייף, מנגב את עיניו הדומעות בממחטה, נאנק מכאבים. הסתכלתי עליו, ולא יכולתי לשער מה עומד לקרות כעת.
הוא התחיל לקרוא את המשפט הראשון מה"פתיחה לחכמת הקבלה". הוא קרא והסביר… "רבי חנניא בן עקשיא אומר", הוא קרא. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל…". המילה "לזכות" דומה למילה "לזכך". ומכאן נובעות שתי שאלות: "מהי אותה זכות שבה הבורא רוצה לזכות אותנו?" וכן "מהו אותו לכלוך שבנו, שאותו עלינו לזכות?".
הלל הרים אלינו את עיניו הדומעות, ושאל בהמשך לדברי בעל הסולם: "אז ממה הוא רוצה לזכך אותנו?". ומבלי להמתין לתשובה, הוא התחיל להסביר.
את הרגע הזה לא אשכח לעולם. הרגשתי לפתע שאני ממש מרותק לכיסא. נתקפתי ברעדה. הבטתי בו ולא יכולתי להסיט ממנו את מבטי.
מעולם בחיי לא שמעתי הסבר כה מסודר, מדעי ומדויק. כבר לא ישב לפניי אדם זקן וחולה, אלא לוחם שאוחז בידו במגן ובחרב. לא מורה עייף ולא מוכר, אלא חכם גדול, שהעולם טרם ראה חכמים כמותו.
הוא הסביר דברים מסובכים ביותר – את הפיזיקה הקוונטית, את המתמטיקה הגבוהה של העולם הרוחני – בצורה פשוטה ביותר, בעזרת הגדרות מדויקות, בפשטות ובבהירות. הוא פתח בפנינו את בעל הסולם הענק. הוא הפך על פניו את אופן חשיבתנו.
מה הרגשתי אז? תארו לעצמכם איך מרגיש אדם שסובל מכאבים עצומים, מייסורים גדולים מאוד, ממחלה סופנית שכבר אובחנה כחשוכת מרפא, ואז לפתע מתברר שיש לה תרופה ושהוא עומד להבריא!
כל שאלותיי – מדוע אני קיים? למה אני מי שאני? מאיפה אני? מהי תכלית חיי? מי אני? – כל שאלותיי האישיות שפצעו אותי מבפנים, וגם שאלותיי הגלובליות: מהי תכלית העולם כולו? תכלית הבריאה? – כל השאלות הללו, כולן יחד, פתאום החלו להתבהר.
גיליתי שהן קשורות זו בזו ושיש להן תשובות.
ואז הבנתי: "מצאתי! הנה הוא – הדבר האמיתי! רק לא לתת לו לחמוק ממני!".
התחושה העיקרית שלי הייתה שהגעתי הביתה; שאותה דרך של ייאוש מוחלט, חוסר אונים, ריקנות ודיכאון, מסתיימת כאן, במבנה הזה, בפאתי העיר בני ברק.
השיעור הסתיים מבלי ששמתי לב. הלל סגר לפתע את הספר. אך אני כל כולי דרשתי את המשך השיעור: "איך ייתכן שאלך כעת למקום אחר? איך ניתן בכלל לחזור לעסוק בענייניי הארציים כעת?! לא! זה בלתי אפשרי!". אבל הלל אמר: "אני חושב שניפגש פעם בשבוע". "פעם בשבוע?!", שמעתי את צעקה שנבעה מתוכי, ומיד אמרתי: "אנחנו פנויים מחר. אנחנו רוצים מאוד ללמוד גם מחר. אנחנו מבקשים להגיע מחר!". והוא הסכים.
ביום שלמחרת, הגעתי כבר עם מכשיר הקלטה. התחלנו ללמוד. בחלוף כחודשיים, לאחר שההתלהבות הראשונית שככה וכבר הצלחתי להבין מה מתרחש, הגעתי להחלטה החשובה ביותר שלי – החלטתי, שאני פוסע בדרך הנכונה ושאני מלוּוה במורה הנכון, ושאני כאן כדי להישאר. כבר לא פחדתי לשאול שאלות, ושאלתי, אגב, בהתאם לנושא הנלמד. שאלתי על התנהגות הכוח העליון כלפינו, על מחשבת הבריאה ועל מימושה בנו. הלל התמודד עם כל שאלותיי. ואז חידדתי אותן עוד יותר. כלל לא התכוונתי לבלבל אותו או להפריע לזרימת השיעור. עם כל שאלה, השתוקקתי לברר את הדברים טוב יותר. חשתי בצמא כה גדול אל החכמה הזו, כפי שלא חשתי כלפי אף דבר אחר בחיי. והלל, מצידו, הבעיר את האש עוד ועוד.
הוא ענה לי מבלי להשתהות, כאילו שהוא ידע מראש מה אשאל. הוא הסביר את הדברים בצורה פשוטה וישירה, כמו מכנית: יש אור וכלי, והם פועלים ומשפיעים זה על זה. הסתבר לי שכך ניתן להסביר הכול.
התחלנו ללמוד את "תלמוד עשר הספירות". הלל פתח בפנינו את מבנה מערכת העולמות, והוא הוביל אותנו מכוח לכוח. הוא היה עשיר בידע מדויק ונפלא, והוא ידע להעביר אותו מצוין.
קראתם את הפרק הרביעי מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. מוזמנים לטעום מפרקים נוספים ולרכוש את הספר המלא >> http://bit.ly/39Ibnrf
קראו עוד בטוויטר שלי.
