קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
איחוד למען הנופלים. להמשך צפייה לחץ כאן
לשמה נלך
בתורה ובחכמת הקבלה ישנו מושג שנקרא "לשמה", והוא מושג גבוה מאוד. במשנה כתוב: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות… ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק".
כלומר לפני שאדם עוסק בתורה לשמה הוא לא חבר, לא אהוב ולא אוהב – לא את הבריות ולא את הבורא. ולמה כרוכים יחס האדם לבורא ויחסו לבריות?
קצה החוט נמצא בטבע הבורא לתת ולהיטיב. הבורא ברא את הבריאה בדמות רצון לקבל הנאה, כדי שיהיה מי שיקבל את כל השפע שיש בו. אבל הרצון לקבל לא יכול לקבל את מה שיש לבורא לתת, משום שהבורא נותן מה שיש בו – נתינה, ואילו האדם להיפך, הוא רצון לקבל המכוון לקלוט גל אחר. לכן נוסף לבריאה מעשה מיוחד שנקרא כוונה, שמרכיבים אותה על הרצון לקבל וכך משווים גל וצורה לבורא: לקבל בכוונה לתת.
עד שהאדם מרכיב כוונה על הרצון לקבל, אין לו יכולת להיות בנתינה, היא לא קיימת בו, כלומר הכוח העליון נסתר מהאדם כך שאי אפשר לפתח מולו כוונה. לכן במסגרת התפתחות הבריאה, נעשתה הכנה להיפוך הכוונה: הקשרים בחברה האנושית נשברו, וכל אדם מרגיש את עצמו נפרד, יחיד ומיוחד, והוא רק רוצה לקבל מהאחרים. מול אלו הוא יכול לפתח כוונה. איך? לעסוק בתורה, בחוקי הקשר שלה, לעבוד לאורה עם הלב, להשתדל לשמח ולאהוב את חברו, עד שישווה גל לבורא, ואז הוא יתגלה בעולמו.
בתורה קיים כוח שיכול להביא את האדם להיות אהוב ואוהב כמעיין המתגבר. זה עניין "לשמה". העיסוק בתורה פורץ את הדרך מעצמי החוצה למחשבה לטובת הזולת, בלי לרצות לקבל משהו לטובתי. זהו ניתוק מהאני של האדם, והפנייה של הרצונות, המחשבות והתכונות שלי לטובת מי שמחוץ לי, כדי להשוות צורה לבורא.
כלומר, לא חשוב מה אני עושה, אני צריך לפני כן להכין את עצמי לעשות את הפעולה בכוונה לטובת האדם, בעלי החיים, הצמחים. לעשות הכול לטובת הטבע. "א-להים" בגימטרייה הוא "הטבע", אני עושה הכול לטובתו. ככה ניגשים אל האוצר הגדול שהכין לנו הבורא, ובדרך לשם מגלים שזו המטרה שלשמה נולדנו, ומתחילים להרגיש את ההנאה של הבורא כשהוא נותן לנברא.
ישראל הולכים לשמה לא עבור עצמם כעם, אלא כדי להיות בזה אור לגויים ולהשקות את כולם באורה של התורה. לכן ככל שנקדים לעסוק בהתקרבות בינינו כך ייטב לנו ויוקל לעולם. לא נצטרך לוותר לשם כך על דבר מקיומנו עד היום, אבל ברור שכאשר נתחיל לעסוק באהבת ישראל לשמה היא תתפוס את רוב תשומת ליבנו ותהפוך לעיקר, לדבר הכי יקר בחיינו.
היחסים הטובים בינינו מחזקים את העם שלנו, ולמלחמה לא תהיה סיבה להימשך אם נתאחד כולנו כאיש אחד בלב אחד.
הכול מגיע אלינו כדי לאחד אותנו.
חיילי צה״ל היקרים, שמגנים על כולנו, הם דוגמה עבורנו לחיים בערבות הדדית ובחיבור לבבי. עלינו ללמוד מהם ולהעריך אותם מאוד. כשהם שבים מהקרב, עלינו להעניק להם יחס חם ועוטף ואהבה רבה.
הנשק של העם היהודי הוא האיחוד בינינו. כשאנחנו עם אחד, אנחנו בלתי מנוצחים ומגיעים לשגשוג ולפריחה.
אם חרבות בלשונכם, תסתמו את הפה
יוזמת סרטוני הרשת של המילואימניקים שאומרים "אם אין לכם משהו מאחד לומר, סתמו ת'פה" היא רעיון יפה. זו דרך נכונה וטובה להשתמש בהשפעת הסביבה, כי אם הלחץ החברתי יצבור תאוצה, אז אולי באמת כל פוליטיקאי ואיש תקשורת יתחיל להתבייש להוציא מילים מסכסכות מהפה ויבדוק כל מסר אם הוא מרים לחיבור או מסית ומפלג.
ההרגשה המוחשית של הנזק שעושות לשונות רעות – שלא נרגעות גם היום באופן הכי לא מתאים – קיימת במיוחד בלב החיילים, שהפער בין החזית הלוחמת כתף אל כתף, והעורף למעלה שממשיך לטנף, בולט להם כיתרון האור מן החושך. והם לא יכולים לסבול את זה.
להרגשה הזאת יש אינסוף תימוכין בתורה ובחכמת הקבלה. כתוב שאין גבולות ללשון הרעה. ברגע שנפלטות ויוצאות לאוויר המילים הדוקרות, יש להן חיים משל עצמן והן משוטטות בלי מפריע ומפרקות את העולם.
בספר "אורחות צדיקים" כתוב, "אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו: כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינו ממית אלא בסמוך. לכך נבראו באדם שתי עיינים, ושתי אוזניים, ושתי נחיריים, ופה אחד: לומר שימעט בדיבורו. השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטיפשים".
גם בתלמוד מתואר איך בימי בית ראשון, כאשר העם היה מחולק לישראל ויהודה, היו המנהיגים "אוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם". אז האויבים קלטו את החולשה החברתית, הריחו את החורבן הרוחני ועשו לנו חורבן גשמי.
בקיצור, כמו שכתב בעל הסולם, הרב יהודה אשלג: "צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל איברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל". המלצה לקמפיין הבא.
ברוב מדינות אירופה יהיה שלטון בו שנאת היהודים תהיה העיקר. להמשך צפייה לחץ כאן
יותר עסיסי מא-סיסי
אנחנו מעורבים עמוק במצרים. לא במדינה המדשדשת בניהולו של עבד אל-פתאח א-סיסי, שאנחנו מכירים באופן שטחי מהחדשות, אלא ממש בליבה של האימפריה המצרית העסיסית שבראשה עומד פרעה וחרטומיו המוכשרים סביבו. שם, אנחנו היהודים, בתפקיד העבדים.
באופן מוזר, כשאברהם אבינו שאל את הקב"ה "במה אדע כי אירשנה?", הובטח לו שנהיה עבדים לפרעה במצרים. אל תדאג אברהם, הבנים שלך יעבדו בפרך בארץ זרה "ועינו אותם ארבע מאות שנה". מה הקשר בין עבדות במצרים לירושת ישראל?
אם אתם רואים ברחוב אדם הולך ולועס קרקר, תדעו שההבדל בינו לבין הקרקר הוא רק גודל הרצון. לקרקר יש רצון קטן דומם, להישאר קרקר. לבן אדם יש רצון גדול, חוץ מלאכול הוא רוצה גם כסף, כבוד, השכלה, שליטה ועוד. רצון כזה הרים את כל האימפריות העולמיות כולל מצרים הפרעונית, וגם החריב אותן אחר כך.
אבל האנושות לא נולדה עם רצון כזה גדול. בהתחלה האנשים היו דומים יותר לקרקרים, הם הרגישו טוב במקומם ולא שאפו ליותר. אחר כך הרצון האנושי הלך והתפתח עד שהגיע לשיא בבבל הקדומה, שהפכה לאימפריה העולמית הראשונה.
בתקופה הזאת נולד גם אברהם, ואברהם לא הרגיש שכסף וכבוד הם החיים, אלא שיש משהו הרבה יותר גדול מהם, והיה לו רצון גדול לדעת הכול על אותו משהו עליון. מתוך הרצון הגדול שלו הוא הבין את המנגנון של הרצון, תפס שהוא הופכי מרצון העליון, ולכן אם רוצים להבין את הבורא, הכוח העליון, הרצון לתת, צריך להתהפך ולהידמות לו – להרכיב על הרצון לקבל הטבעי, כוונה חדשה לטובת הזולת.
עם הרעיון הרוחני הזה שהשיג, הסתובב אברהם בין עמי בבל והציע לכולם להצטרף אליו, להקים אימפריה שעובדת על הכוונה שעל פני הרצון לקבל, מתאחדת בנתינה כמו תכונת הכוח העליון. לא הרבה הזדהו עם המסר, אבל מי שכן, התלווה אליו והפך לבית אברהם.
אלא שהייתה בעיה. אנשי בית אברהם לא הרגישו שהרצון לקבל שבהם הוא השונא הכי גרוע שלהם. ואם לא מרגישים את האגו כדבר הכי רע שיכול לקרות לך, שמרחיק אותך מהכוח העליון ולא משאיר לך סיכוי להיות בקשר איתו, אז אין מספיק חשק וכוח להילחם בו ולכבוש את ה"ארץ", את הרצון, את יצר הלב – ובהתאמה את אדמת ישראל. על המצב הזה שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה?", כלומר אם אין לנו רצון בוער לכבוש את הארץ איך נירש אותה?
לכן הובטח לאברהם שבניו ירדו למצרים, יגיעו למצב שירגישו את כל כובד העבדות לאגו, ינסו להתאחד נגדו ומעליו, לא יצליחו ואז "ייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים", והוא ולא אחר ייתן להם כוח לברוח מן המצר, מהצרה והמצוקה, מהמקום הצר, ולהתאחד מחוץ לגופם כאיש אחד בלב אחד.
נראה שהיום אנחנו כבר מתחילים להרגיש כאן כמו ב"מצרים" את כל כובד המשקל של האגו עלינו. אנחנו כבר מזהים איך הוא שולט בנו ואנחנו עושים הכול בשביל לספק אותו. רוכשים כסף, כבוד ושליטה ובעיקר בונים פירמידות של שנאת אחים. מבינים איך הביא עלינו מלחמה. מתי נגיע לאנחה, לזעקה שאנחנו לא יכולים יותר עם הפילוג הזה ונבקש מהכוח העליון שייתן לנו יכולת לברוח ממצרים? אולי חסרות לנו עוד כמה מכות? ואולי הצעקה כבר התחילה להתגלגל?
קראו עוד בטוויטר שלי.
