דף הבית / אקטואליה / המחשבות שלי ב – Twitter

המחשבות שלי ב – Twitter

תוצאת תמונה עבור טוויטר מתי יהיה פה טוב?

למה כולם שונאים אותנו? "ככה זה". למה תמיד צריכות להיות פה מלחמות ואנשים צריכים למות? "ככה זה". למה תמיד יאשימו אותנו בכל צרות העולם? "ככה זה".

ויש גם שאלות שעליהן פחות ברורה התשובה. כמו למשל: מתי יהיה פה טוב? מתי תיגמר המלחמה? איך אפשר להכריע את כוחות הרשע?

תשובות של אנשי צבא, פוליטיקאים, פרשנים וכן הלאה, נשאיר לכלי התקשורת. כאן ננסה לחפש משהו עמוק יותר. ובגלל שאנחנו ישראלים, נתחיל מהשורה התחתונה.

מתי יהיה פה טוב? כשאנחנו נלמד להיות טובים זה לזה, לחיות באהבה. לא רק בזמן מלחמה, אלא בימי השגרה. איפה שאנחנו לא מסוגלים לסבול מישהו עם דעה שונה, איפה שבין הלבבות התפשטה לאחרונה שנאה גדולה.

מתי תיגמר המלחמה? כשנכריע אותה בינינו. בתוך המחשבות והרצונות שלנו. כשנמגר יחד את כל היחס הרע לזולת, ונכסה אותו ביחס של קבלה והכלה. נכון, הוא חושב אחרת ואולי בעיניי ההתנהגות שלו איומה, אבל אין מה לעשות, הוא אח שלי. משפחה.

איך אפשר להכריע את כוחות הרשע? החמאס ואיראן הם תוצאה. הבעיה שלנו היא קודם כל עם עצמנו. ולכן, היא גם הרבה יותר גדולה ועמוקה.

ועוד משהו, אם לא ניסגר על עצמנו במהרה, אזהרת המסע שהוציא משרד החוץ ביחס לכל מדינות העולם עלולה להיות רק הפרומו למציאות שחורה. ישראלים לא יהיו רצויים באף מדינה בעולם, וביתר דיוק בסכנה עצומה.

אבל יש מקום לתקווה גדולה. "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע", אמר הנביא ירמיהו. כנראה שהיינו צריכים לקבל מהחיים כזו סטירה שלא ראינו מאז השואה, כדי להתעורר ולהפוך את המדינה שלנו למנורה. לחברת מופת שתאיר לעולם כולו דרך חדשה, חיים בחיבור מעל כל הניגודים, באהבה מעל שנאה.

ועכשיו להתחלה. מה הקשר בין הפירוד שמתגלה בינינו, לבין האויבים החיצוניים שקמים עלינו לכלותינו? יש תחושה שזה איכשהו קשור, אבל מאיפה זה נובע במהות של הדברים? מה, כשהשנאה שמבעבעת בינינו חוצה איזה גבול, היא מייצרת מין פקודת הפעלה למרצחים שבאים עלינו? נשמע קצת כמו תסריט של מדע בדיוני.

"כשיתרומם ישראל על פי סגולתו האמיתית הפנימית", אומר הראי"ה קוק, "ליתן לכל העולם כולו צורה חדשה ומתוקנת, אז לא ישראל בלבד יתרומם כי אם כל העולם כולו. אז תחל תקופה חדשה שאין בה שום תערובות של זוהמת הרע, הרשעה וההתקוממות לא תפעול עליה מאומה, הכעס והעצב לא יוכל לשלוט בקרבה, ודאגה על שיווי המשקל של העולם לא יוכל לעלות על לב. אז יתבטל כוח הזרוע מעיקרו, והחרב תאבד את עיקר חשיבותה ותיהפך לגנאי גמור".

ננסה לפרק את הדברים לאט. הראי"ה קוק טוען שטבועה בפנימיות האומה איזו סגולה מיוחדת. איתה אנחנו יכולים להתרומם, ולתת לכל העולם צורה מתוקנת. וכשזה יקרה, לא זו בלבד שאנחנו עצמנו נתעלה, אלא כל העולם איתנו יחד. ואז תחל תקופה חדשה, בלי כוחניות, חרב ומלחמה.

מהי אותה סגולה? הרב יהודה אשלג, הידוע בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, אומר כך: "האומה הישראלית נתקנה ונעשתה כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו. שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת זולתו".

בעל הסולם מדבר על הזדככות כלל-אנושית לכיוון של אהבת הזולת. כלומר, על התפתחות פנימית בטבע האדם שתעביר אותו ממחשבה אגואיסטית על עצמו בלבד, ליחס של אהבה לכולם ודאגה לטובתם.

במלחמה רואים את זה חזק. אנשים עוזבים את הכול ומוסרים את כל ליבם לטובת העם, ויש באוויר איזו הרגשה שכזו מסירות נפש אין בשום אומה בעולם. עם ישראל חי. העם של האהבה. העם שהתהווה בעולם כקבוצת הדגמה.

הרי מה אברהם אבינו גילה? מה הפך אותו לאב האומה? שהכול אחד. שהטבע מאוחד. שיש כוח אחד בכל הבריאה, כוח החיים והיצירה, והתכונה שלו היא השפעה טובה. אהבה ונתינה טהורה. ואנחנו, כולנו בניו. וצריכים להתאחד באהבה, כמו שהוא אחד. להתחבר מעל כל השוני המובנה שיש בין אנשים, מעל כל חילוקי הדעות וההבדלים, מעל כל החלוקה לעמים ומגזרים. להיות כאגודה אחת. מחוברים.

עם האידיאה הזו יצא אברהם הבבלי למסע הסברה באזור מסופוטמיה, יחד עם אשתו שרה. אלפים ורבבות התחברו לדבריו, והפכו לקהילה מיוחדת שנקראה "אנשי בית אברהם". מהם נעשה אחר כך העם שלנו, כמו שמתאר הרמב"ם בספר המדע.

אז אנחנו אומת סטארט-אפ לא מהמאה ה-21, אלא ממש מאז. לאורך הדורות, כל אדם בעולם שהרגיש בליבו שכן, הכול אחד, הכול אהבה, בא והצטרף לשורות האומה. רות המואבייה, שממנה יצא דוד המלך, אחר כך הוריו של רבי עקיבא, אונקלוס הגר ואחרים. העם של האהבה, העם שהיווה דוגמה לעתיד המאוחד של האנושות כולה. עד הקריסה הגדולה.

תוצאת תמונה עבור טוויטר מתישהו התחיל האגו לדבר חזק בתוכו של כל אדם מישראל, ומחק את ההרגשה שכולנו משפחה. אז כל יהודי התחיל למשוך לכיוון שלו, לא ראה בעיניים שום דבר חוץ מהאמת שלו, ויצא להילחם באחרים.

"מלחמות היהודים" קוראים לספר של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, שמתאר את התהליך שקדם לחורבן הבית. אנחנו, בשנאה הפנימית בינינו, החרבנו את עצמנו, לפני שעשה זאת האויב החיצוני.

יש הבדל עצום בין מחלוקת בונה, לבין מריבה שמובילה לשנאה. זה בסדר שאני חושב אחרת ממך, והביקורת התבונתית הכרחית להתפתחות בריאה של חברה, אבל יחד עם זה, שנינו מחויבים לשמור על החוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).

אז מה עושים עם כל הרגשות השליליים שמתעוררים, כלפי אלה שנראה לי שבגללם החיים שלי נפגעים? הרי זו תגובה טבעית כמעט, אם לא נעמיד פנים.

כאן נכנס העיקרון: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). מה הוא אומר? שכל פירוד שמתגלה, כל דחייה, אפילו שנאה, אפשר לכסות עם אהבה. ולא רק שאפשר, אפילו חובה. למה? כי לשם מכוונת אותנו האבולוציה שלנו כמין אנושי.

למה הכוונה? כמו ששילוב בין כוחות מנוגדים יצר את התפתחות החיים בטבע, כך גם אמור לקרות איתנו. שילוב בין ניגודים, יעלה אותנו לרמה גבוהה יותר של חיים, שבה בני האדם יהפכו להיות כאיש אחד בלב אחד. מין אורגניזם-על שיפרוץ את כל גבולות התפיסה המוכרים, ויגלה עולמות עליונים.

פעם העם שלנו חי בגובה כזה, ולכן נחשב לעם רוחני, ועכשיו אנחנו צריכים לחזור אל השורש הישראלי. אחרי אלפיים שנות סיבוב בין אומות העולם הוחזרנו לכאן, כדי להדגים איך צריכה להיראות האנושות המחוברת. לאן מוכרח להתקדם העולם. האיומים הגלובליים מראים שכולנו בסירה אחת, ואם לא נלמד לעבוד יחד, בהתחשבות הדדית, בתמיכה של כולם בכולם, מפחיד לחשוב מה עומד לקרות על פני כדור הארץ הקטן.

אנחנו הישראלים, מהווים את השלב הראשוני לחיבור הכלל-אנושי. לא סתם יש לנו אגו בשמיים, כל ישראלי דעתן, עקשן, יכול להיות ראש ממשלה, שר ביטחון והמאמן של נבחרת ישראל אם רק יהיה לו זמן. לא סתם הגענו להתפוצצות פנימית שהביאה עלינו לבסוף את המכה החיצונית. כשחושבים על זה, הרי אנחנו עצמנו היינו בדרך להכות אחד בשני. החמאס, במובן מסוים, מנע את מלחמת היהודים. אז אם כאן נפצח את סוד החיבור מעל האגו, בכל העולם זה ילך כבר הרבה יותר בקלות.

ובינתיים, כולנו מרגישים בבטן חשש מהרגע הזה שבו נסיים להילחם בגבולות, ונקנה לנו את השקט להמשיך להילחם איש באחיו. אבל הפעם, אסור שזה יקרה. אסור שכל ההקרבה שהגיבורים שלנו עושים בשבילנו תהיה לשווא. אסור שכל המחיר שאנחנו משלמים בטובי בנינו ובנותינו, יישרף על מזבח האגואיזם הצר.

והפחד הזה, מעצמנו, צריך להוליד בנו תפילה. תפילת רבים. זעקה. לכוח של אהבה. כוח עליון ממש, שיבוא ויכסה אותנו כמו שמיכה. יעטוף אותנו, יחבק, יקרב, יבנה הרגשה שלמרות הכול, אחים אנחנו, משפחה.

וכשניסגר על עצמנו טיפה, ונרצה לממש במשהו את האידיאה הגבוהה, פתאום נראה איך בכל העולם משתנה כלפינו ההרגשה. למה? כי אנשים ירגישו שמכאן באה לעולם תקווה, צורת חיים מתקדמת יותר, שתציל את האנושות מלהכחיד את עצמה באיזו מלחמה.

בכל מערכות היחסים שהיום מתפרקות ייכנס כוח מאחה, מחבר, מאחד, בין עמים, בין מגזרים, בין בני זוג, בין הורים וילדים. קשר ממלא חיים יחליף את מאבקי האגו המתישים, ופתאום יורגש חום שזורם בין הלבבות הפתוחים.

ויותר מזה, הכוח הטוב שאנחנו נזרים, יעקור מהשורש את השנאה ואת הרצון להזיק ליהודים. זה כמו במלחמת סייבר, רק הרבה יותר עמוק, אלה כוחות רוחניים שיפעלו ישר לתוך המוחות והלבבות של האנשים. יגרמו להם לרצות להתחבר אלינו, כמו בני דודים טובים.

אנחנו אלה שקובעים. לנו ניתנה האפשרות לתקן את היחסים איש לאחיו, ומכאן להכתיב את צורת הקיום הבאה של כל המין האנושי. כל עוד זה לא קורה, בעולם מרגישים שהיהודים אשמים בכל רע שמתרחש, שיש להם משהו טוב שהם מסתירים. ולפי מה שכתוב במקורות העתיקים, יש אמת בדברים.

"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", אמרו חז"ל. ומסביר הראי"ה קוק, "כל רעש עולמי לא בא בעיקרו כי אם בשביל ישראל", ולכן "קרואים אנו כעת לתפקיד גדול למלאותו ברצון ודעה, לבנות את עצמנו ואת כל העולם ההרוס עימנו יחד".

אנחנו משקיעים המון בהסברה הישראלית, בניסיונות לשנות את דעת הקהל העולמית כלפינו. המציאות מלמדת שזה לא מספיק. אם ברצוננו לראות שינוי מהותי באהדה כלפי ישראל, כמו גם במצבנו הביטחוני, אנו מוכרחים לפתוח במערכה רחבה של הסברת פְּנים. להגדיר פרויקט לאומי בעל חשיבות עליונה, שיעסוק בהכרת שיטת החיבור הישראלית המקורית ובמימוש שלה בקרב העם.

תוצאת תמונה עבור טוויטר בהקדמתו לספר הזוהר, בעל הסולם אומר: "ובהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו", כלומר את הנטייה לחיבור ולקשר הדדי, "על חיצוניותו", על הנטייה האגואיסטית הטבעית, "הנה אז גורם במעשיו גם בפנימיות וחיצוניות של כללות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל".

עם ישראל חי. העם של האהבה. הסיירת שקיבלה את הזכות והחובה לפרוץ דרך עבור האנושות כולה.

תוצאת תמונה עבור טוויטר המכות שאנחנו עוברים הן כדי לפתוח לנו את העיניים שנראה עד כמה אנחנו תלויים זה בזה. להמשך צפייה לחץ כאן

תוצאת תמונה עבור טוויטר הוציאו את היהודי מהמחבוא

על מסמך רשמי של הרשות הפלסטינית שנחשף מצוטטת חדית' האבנים והעצים: "לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא (מאחוריי), בוא והרגהו'".

החדית' הוא אוסף של הלכות הסובבות על דרך חייו של הנביא מוחמד ובמרכזן מאבקו ביהודים. העמדה הפלסטינית מובנת. בה בעת המוני תומכי פלסטינים ברחבי ארה"ב ואירופה מביעים אותה עמדה, תוך צעדות וצעקות במגפונים. גם אלימות קשה משתוללת בהפגנות אלו, רק השבוע בלוס אנג'לס חבט מפגין עם אחד המגפונים בראשו של יהודי מבוגר שמת מפצעיו.

האיום הגלוי, הבוטה והאכזרי הזה על יהודים בארץ ובעולם, חייב לחלץ מאיתנו סוף סוף את היהודי, להוציא אותו מאחורי האבנים והעצים שיפסיק להתחבא בכסות של קוסמופוליטיות ומנהגים זרים. הסכנה צריכה להזכיר לעם ישראל בשביל מה הוא קיים בעולם, ולהבהיר שאין לנו סיכוי להתגונן מפני השונאים, אם לא נקיים את ייעודנו, ודווקא כאן על אדמתנו.

לכן אין טעם להילחם דרך הסברה של "אנחנו טובים ומוסריים, הם שפלים ואכזריים". כבר שנים מנסה ההסברה שלנו להתרומם ונופלת על אוזניים אטומות, ואין כאן מקרה או התרשלות הסברתית אלא אנחנו חייבים הסברים קודם כול לעצמנו: מי אנחנו, מיהו יהודי ומה ייעודו של העם היהודי.

לא צריך לגרד את התשובות מתחת לשערות, הן רשומות בגלוי במקורות, בכתבי אבות האומה, מקובלי הדורות. מרוב שהתרחקנו מהם ונשבינו ביופיין הכוזב של מילים זרות, שקענו לתרדמת שכחה.

מילים זרות יוצאות מהיצר הרע הטבעי של האדם, לכן הן מדברות אליו ומוליכות אותו שולל. כזאת היא הספרות היפה, התיאולוגיה והפילוסופיה, שהשאילו את חכמתן מהיהדות, תוך שהן שומטות ממנה את העיקר: הצורך להתעלות מעל יצר הרע, להתאחד נגדו כאיש אחד, מול בורא אחד, כוח האחדות. זוהי תמצית היהדות.

אלפיים שנה אחרי חורבן בית המקדש השני שנגרם כתוצאה מהיטשטשות האחדות והתבוללות בתרבות זרה, חזרנו ארצה להקים את החזון היהודי מחדש, לבנות על אדמתה מדינה שתממש את תפקידנו הקדוש, להיות דגם לחברה מלוכדת באהבת אחים, דוגמה ומופת לכל העמים.

אלא שהגלות עוד הלכה והתעבתה כאן, הפכנו יותר ויותר זרים לרוח הארץ, התחבאנו מתפקידנו, לא התביישנו לשאוב חיות חולנית משנאת אחים. לכן אנחנו הולכים ומאוימים, חשופים לשנאת הגויים כלפינו. בלי גאווה לאומית לא נצליח לשרוד כאן יותר.

הגאווה הישראלית במהותה צריכה לספק לנו כוח מושך וכוח דוחף. כוח מושך מצד התפקיד הנעלה שקיבלנו במעמד הר סיני, הזכות להיות חוליה מיוחדת בשרשרת האנושות. וכוח דוחף למלא את ההתחייבות לערבות ההדדית שהבטחנו לקיים. הכרת הזהות הישראלית, היהודית, תכוון אותנו איך לממש את תפקידנו, צריך רק לאחוז בה בגלוי ולהרים אותה על נס.

תוצאת תמונה עבור טוויטר עוד לא התחלנו במלחמה האמיתית

כל דבר הופך להרגל כאשר הוא מתמשך, אפילו מלחמה, וכאשר מתרגלים למלחמה עלולים לאבד את יכולת התגובה האינסטינקטיבית כמו שיש לבעלי חיים שבורחים משריפה: לא טורפים זה את זה עכשיו!

למרות שכרגע נושבת בינינו רוח ישראלית חזקה, אסור לנו לאפשר לה להיחלש, כי בלעדיה ניפול לקטטות פנימיות ונשוב להשמיע קולות מסכסכים שיזמינו את המהלך הבא נגדנו. כשעם ישראל מפולג העולם מגיב באיבה והאנטישמיות עולה, השונאים מריחים את החולשה בינינו ומנצלים את הפִּרצה.

אנחנו חייבים להידרך, להתרכז ולהתלכד מבפנים. כל אחד צריך להגיד לעצמו ולסובביו שאסור לנו להרים ידיים, אסור להסכים לקולות שלא רוצים להילחם על החיבור. אנחנו צריכים לפחד מהאגו שיכול להתנפל עלינו כמו רב-מחבלים, לחשוש מהשנאה שתשרוף אותנו. אולי במלחמה על האויב ידינו על העליונה, אבל את המלחמה על החיבור הרוחני בינינו עוד לא התחלנו, עוד לא שלפנו את התותחים הכבדים.

למרות השכול והצער הגדול, למרות שאנחנו ספוגים באבידות כבדות, התקווה היא שנשלהב את כוח האחדות בינינו – לא אחדות של חיות שבורחות משריפה, אלא כוח-על קדום של עם שקם לצורך התאחדות בינו לבין אלוהיו.

יש הרבה אנשים בעם שהמלחמה כבר פקחה את עיניהם, שמבינים איך קלקלנו והשחתנו את כוחנו בריב, כמה החליש אותנו הפירוד הזר לרוח האומה, כמה חללים והפסדים הוא גרם לנו.

אנחנו צריכים ללכת קדימה ולהצליח. אין לנו ברירה, הכוח העליון יחייב אותנו בטוב או ברע לתקן את השבר בינינו, כי אנחנו נלחמים לא על עצמנו ולא על החיים שלנו, אלא עבורו. אנחנו חיילים של צבא ה', שמטרתו היא לאחד את עולמו, שכוחו אחדות, ובכוח זה ניאחז וננצח. כך צריך להיות וכך יהיה.

ההצלחה שלנו תלויה רק בחיבור הפנימי בינינו, באיחוד הלבבות. זה הנשק שלנו, זה כוח-העל שגלום בנו. כל אדם בישראל חייב לדעת: אנחנו תלויים בעוצמת החיבור בינינו, בכוחו אנו חיים, עבורו אנו מנצחים.

תוצאת תמונה עבור טוויטר איפה התפילה שלנו, ישראל?

במלחמה הזאת עלינו לחזק את עצמנו כל פעם מחדש. לא להיחלש לרגע, אלא להגביר את הנחישות שלנו לנצח. הרוח הישראלית בינינו, כוח החיבור בינינו, כמו תמיד הוא שישמור עלינו בשתי החזיתות, הגשמית והרוחנית.

לכן לא להתפזר, אלא להתמקד. כנראה שאנחנו עדיין לא מספיק שונאים את המלחמה המתחוללת, כי אם היינו שונאים אותה, היינו כבר מעמיקים בתפילה לאיחוד האומה, לא מתפשרים בבקשה לשלומה.

כבר אמרו אבותינו החכמים שתפילה לאיחוד היא הנשק היסודי הבלעדי של ישראל. וכדי להגיע לתפילה כזו עלינו לפתח רגישות כלפי כל פירוד בינינו. לראות באגו המפלג דבר בלתי נסבל, שאין יותר גרוע ממנו, והוא האחראי לכל חולשה ורפיסות והפסד. ואז חיבור או פירוד יתבהרו כמקדמי תפילה לניצחון שלם.

"עיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה, וכל זמן שאין אנו מייאשים עצמנו ממלחמה הזאת חס ושלום, ואוחזים עדיין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפילה וצעקה להשי"ת, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הניצחון" ("משיבת נפש").

העתיד שלנו תלוי בפנייה לכוח העליון, שהכול עובר דרכו ושום דבר לא קורה בלעדיו. הוא אחד וכוחו אחדות. אנחנו צריכים לקבל אותו כמנהל העבודה שלנו. להביא לפניו בקשה, והוא כמנהל העולם ייקח את התפילה ויחליט מה לעשות איתה. לכן בהיעדר בקשה מעומק הלב, שאלה אחת צריכה להיות בפינו: איפה התפילה שלנו, ישראל? איפה הבקשה שלנו למנהל?

תוצאת תמונה עבור טוויטר מה יכול לעזור למשפחות החטופים להתמודד עם הקושי וחוסר הוודאות? להמשך צפייה לחץ כאן

קראו עוד בטוויטר שלי.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest