קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לאחר ניסיונות רבים לצאת מתוך האגואיזם, האדם מגיע למסקנה ברורה (בתוך הדעת), שרק הבורא יכול לעזור. תובנה זו היא ודאית. האדם אינו צריך להאמין בה, כדוגמת אנשים מאמינים…
יוספוס פלביוס: אין טעם להילחם עם היהודים – הם יהרגו זה את זה בעצמם.
אכן, אם אויבינו היו עוזבים אותנו במנוחה, זה מה שהיה קורה בחברה הישראלית. זה מה שקרה בתקופות החורבן של שני בתי המקדש.
היינו מפנים את כל הכוחות להתגוששות פנימית בינינו, ובכך היינו משמידים את עצמנו במהרה.
כתוצאה מהעבודה על עצמו, האדם מגיע להרגשת ריקנות – כתוצאה מהתקרבות הבורא אליו. ריקנות היא הרגשת שינוי הצורה בין האדם לבורא. את אותה הרגשת הריקנות הוא יכול למלא רק על ידי גדלות הבורא למעלה מהדעת – ועל כך הוא צריך לבקש מהבורא!
אם האדם לא יעצים את האהבה, אזי האהבה, כמו כל תופעת טבע, תיעלם.
חזרה על ההנאה, מביאה להנאה קטנה יותר.
מה שנותר לאדם, הוא להגביר את הרצון כלפי חברו בצורה מתמדת.
אם יעשה כן, אזי האהבה תוכל להתקיים לנצח.
אם כך, העיקר הוא לדעת כיצד ניתן כל הזמן לחדש את הרצון.
זו מהותה של חכמת הקבלה.
התפילה שלנו היא זו שצריכה למלא אותנו. כאשר אנחנו פונים אל הבורא, אנחנו לא מצפים לקבל דבר מסוים: הפניה אליו בפני עצמה כבר מהוה את המילוי. בפניה לבורא אנחנו רוצים לרסן את האגו שלנו (מסך ואור חוזר). באור חוזר אני מרגיש את דמות הבורא שנבנתה על ידי. הרי הבורא עצמו הוא בלתי מושג.
אם אני מתמלא על ידי אדם שאני אוהב, האהבה נעלמת במהירות ויכולה לגדול ולהתהפך לשנאה. אהבה פירושה שאני כל הזמן מפתח את ההשתוקקות לאהוב. אז אני יכול להתמלא באופן נצחי. ההשתוקקות הזו מכונה "אור חוזר".
קראו עוד בטוויטר שלי.
