קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כשאנחנו עובדים על החיבור, אנחנו מגיעים לאהבת הזולת כמו לעצמנו. ולאחר מכן, דרכה, ניתן להגיע לאהבת הבורא, כשאנחנו ממקדים את ההשתוקקויות דרך הקבוצה אל הבורא. כך אנחנו קושרים יחד את כל הבריאה, המתרכזת בקבוצה ומשיגה את הדבקות בבורא.
אנו עושים מהקבוצה מכשיר לגילוי הבורא, כעדשה, שיש לכוון בה את חדות התמונה, בכדי לראות את היעד הרצוי.
בכדי להביט על הבורא במדויק, עלינו למקד את כל קרני ראייתנו לנקודה אחת.
כולם צריכים להרגיש שווים בעשיריה! חשוב יותר לבנות שיוויון בעשיריה, מלפתח חסרון לגילוי הבורא.
במידה ואין שיוויון, אז גם ההשתוקקות לבורא תהיה מעוותת, שהרי הפניה אליו תתבצע מכלי שאינו שלם.
עלינו להבין את החברים שקשה להם להתכלל בעשיריה. אף על פי שיעשו זאת מאוחר יותר, הם יצליחו ברוחניות יותר מאחרים. לכן אסור לזלזל בהם. אם הבורא הביא אותו לקבוצה, אנחנו חייבים לדאוג ליחס שווה לכולם.
בעשיריה צריכים להתקיים חוקי השלמות של ההויה: שיוויון, התכללות הדדית.
כל ההבדלים שאנו רואים, שמראים לנו שחלק מהחברים מוצלחים יותר מאחרים, למעשה חסרי משמעות.
כמה שהתנגדות האגו גדולה יותר וככל שהמאמץ להתגבר עליו גדול יותר – כך התוצאה גבוהה יותר!
הסתרת הבורא נוצרה על ידו, לא על מנת להסתתר מאיתנו, אלא בכדי ליצור בנו את ההשתוקקות לגדלותו, ולא לשליטה, מתוך התעוררויות אגואיסטיות. בכדי שנכבד אותו כמקור של תכונות ההשפעה, ולא כנותן לנו!
מה שנראה לי כעת שזה "אני" – זה כלל לא אני. ומה שנראה לי כ"חברים" – זהו אני האמיתי. העיוות מתרחש בתפיסתי. אני האמיתי – זוהי העשיריה, שבתוכה נמצא הבורא. אולם, ניתן לי לראות את עצמי כפרט בודד, במטרה להעצים את תפיסתי פי 620 פעמים.
כל מגוון התכונות והרצונות שלנו נוצרו על ידי 613 אורות. לכן אין בנו משהו שהוא מיותר. עלינו רק להציב כל תכונה במקומה המתאים – ואז תתגלה בפנינו המערכת השלמה של העולם.
אני יכול להתגבר על כל חסרון שיש בי, במידה שאחבר את הכוונה שלי ואת כוונת הקבוצה למטרה. זה מה שנקרא כריתת הברית.
אדם, שרוצה לקבל תשובה מהבורא – צריך לבקש בעבור החבר.
הבקשה של כל אחד בעבור האחרים – יוצרת תפילה משותפת.
פנייה לבורא בעבור החברים – צריכה להיות בקשה והודיה.
המענה לפנייה הנכונה, היא תוצאה ישירה ממנה.
נֶאֱמַר, שהבורא נמצא מעבר לגבולות של התחושות הגשמיות שלנו. לכן, דווקא הקשר עם החברים בעשירייה, מאפשר לאדם לצאת מעצמו אל הרגשת הבורא. במידה, שבה הם חשובים לו יותר מעצמו.
הצמצום – הוא הפסקה של כל המחשבות על עצמי.
האור החוזר – הוא דאגה לעשירייה ולבורא בלבד.
אור חוזר המלביש – הוא מידת היכולת לְחַבֵּר רצונות לדאגה לזולת.
לא המאמצים הרגילים הם אשר נחשבים לעבודה רוחנית, אלא ההשתוקקות למאמצים.
המאמצים הרגילים, הניתנים לביצוע, אינם נלקחים בחשבון.
רק המאמצים שמעבר לרגילות, שמעל לכוח האנושי, ככל שניתן לתאר לעצמנו – הם שנחשבים לעבודה רוחנית.
הבורא מרגיש רק את המאמצים העל אנושיים האלה והוא מתגלה בהם.
באמצעות ההסתרה שלו הבורא יוצר לנו תנאים להשתוקק אליו.
זאת, על מנת שדווקא בהשתוקקות אליו נמצא את ההנאה שלנו.
דווקא בגעגוע וביסוריי אהבה – בהתעוררויות הממושכות כלפי מושא האהבה, הוא מתגלה.
לכן האדם אינו מייחל לגילוי שלו, אלא למקום גדול יותר לעבודה.
קראו עוד בטוויטר שלי.
