בירידות האדם חייב לחדש את שליטת הבורא בכל, וזה יהיה תחילתו של מצב רוחני חדש.
על ידי היגיעה האדם ממלא בשליטת הבורא, את אותו המקום ברצון שלו, שבו אינו מרגיש את שליטתו.
וכך, מכל הרגשת ירידה, והיעדר שליטת הבורא, הוא ממלא את המלכות בחלקים.
עליי להאמין שהבורא מתקן אותי בכל, לשמוח באופן זהה מכך שדואג לי, גם בעליות וגם בירידות. אז כל המצבים יורגשו כעליות. המאמצים להיות בירידה בשווה לעליה נקראים התעוררות מלמטה, ומובילים להתקרבות לבורא, האדם מרגיש שכך הבורא מקרב אותו אליו.
רק לאחר בידוד עצמך מקבלת האור, ב"אפס המוחלט", המצב שבו לא קיימים רצונות האדם, ניתן לקבל את האור בהשפעה, בשלמות וללא צמצומים – לתועלת האדם ולטובת הכניסה לקדושה.
על האדם לשמוח במצב הקטנות יותר מבמצב הגדלות. ובמצב הגדלות עליו להסתתר במצב הקטנות מההפרעות האגואיסטיות.
במצב הקטנות האדם יכול להגיע לגילוי, שהרי אין הוא חושש מכניעה להפרעות האגואיסטיות. לכן הבורא שמח יותר במצב הקטנות ממצב הגדלות.
מלכות, יסוד הבריאה, נקודה שחורה. במידה שאינו רוצה להגדיל את מצבו, אז אינו יכול ליפול.
אם מקבל את העבודה בנקודה השחורה בכל מצב ומצב, אז משיג דבקות עם הבורא ומקבל את האור מלמעלה ונהנה ממנו, שהרי אין לו כוונה על מנת לקבל.
הדרך באמונה למעלה מהדעת משמעותה לא להתחשב עם הרגשות והמחשבות. הבורא משגיח, ויודע מה לטובתינו. לכן לא חשוב לי איך אני מרגיש, אם אני רוצה לשמח את הבורא. ולמרות שאיני מרגיש שלמות בעבודתי, מצד העליון אני נמצא בשלמות.
תתאר לעצמך, כאילו שזכית לאמונה שלמה בבורא, ובהרגשה שהבורא מנהל את העולם בטוב, והנבראים מקבלים זאת. וכשאתה רואה את הייסורים שלך ושל העולם, תאמר, שאתה רואה אותם בתכונותיך הלא מתוקנות, על מנת שתתקן את עצמך, עד אשר תראה את ההנהגה טובה בשלמות.
מטרת העבודה היא להיות במצב התחתון ביותר, ולקבל בכל פעם מחדש את שליטת הבורא באמונה מעל הדעת, בתמימות. ויש לקבל זאת בשמחה, כאילו נמצא בהכרה מלאה.
הבדיקה היא בכך שאינו נופל לעולם ותמיד נמצא בשמחה. שהרי הוא מקבל את כל המצבים ברצון וברגש מעל הדעת.
אין לאדם כוחות ללכת כנגד הרצון ליהנות, שהרי אין הוא מרגיש כל מילוי מכך. אבל הבורא לוקח לו את הטעם בכל ומותיר לו רק את ההזדמנות לקבל כוחות לעבוד למען הבורא.
הבורא מעורר את הרע בדעת, על מנת לעזור לאדם לעלות לקראת האמונה למעלה מהדעת, להכיר בכך שהוא מרגיש ברע כיוון שהוא נמצא בתכונת ״למען עצמו״, אחרת היה חש בטוב. ובמידה שבה מאמין בטוב מעל הדעת, מגיע בדעת להרגשת הרע, שדוחפת אותו לתיקון על ידי הבקשה להשפעה.
כל המתקבל ברצון האגואיסטי נקרא דעת. על מנת להשיג את הבורא יש לבנות הרגשה מעל לדעת האגואיסטית.
דווקא לשם כך נותר בנו האגו, תכונת העולם שלנו. אנחנו בונים את האמונה מעל האגו, על פני התכונה לקבל, כפי שהבורא רואה את התכונות האגואיסטיות שלי. יש שתי השגות: גשמית ורוחנית.
קראו עוד בטוויטר שלי.