דווקא במקום בו אנחנו משקיעים מאמצים, כדי להתגבר על הדחייה ההדדית ולהתחבר, מופיעה ההזדמנות לגילוי האור, להופעת הבורא. כמו כל כוח המופיע רק במה שמנוגד לו. מתוך שיתוף פעולה בין הכוחות המנוגדים מתבצעת העבודה.
אם אני רוצה להדבק בבורא, בביטול האני, תוך שאני נדבק לכוח העליון, אני הופך לעובר רוחני. הכל מגיע מהעליון, ואילו אני מקבל את זה באופן מוחלט, כשאני מבטל את עצמי בכל, כעובר במעי אמו, אני נכנס למימד אחר, לתוך המדרגה העליונה.
העיקר – זה הקשר בינינו, והרצונות עצמם בידי הבורא. לכן הכל תלוי במאמצים לחיזוק הקשר. ואנחנו בדרך כלל שמים לב לרצונות. הקבלה מעבירה את תשומת ליבנו מהרצונות אל הקשר ביניהם, הרצונות – הם הנבראים, והבורא נמצא בקשר ביניהם.
בדורות הקודמים ישראל היה צריך להיתקן בעצמו, לעלות ולרדת (גלות מצרים, יציאת מצרים, בניית בית המקדש הראשון, חורבן, גלות, בניית בית המקדש השני, חורבן, גלות). הרצון השבור עובר הכנה לגמר התיקון, שצריך לכלול את כל העולם.
תוכנית הבריאה מניעה את הכל והקשר שלי עימה בא לידי ביטוי רק בקבלת שליטתה, כלומר לקבל את זה ש"אין עוד מלבד לכוח העליון", אם הבורא עשה כך אין לי על מה להתלונן ומה לבקש. אז מה אני יכול לשנות אם "אין עוד מלבדו"?
כתוב שאומות העולם נושאות את ישראל על כתפיהם, כלומר דוחפות את ישראל לתיקון, תוך שהן מחייבות אותו לעלות להר ה', כלומר בכל צעד להתחבר עם האור העליון ולתקן את רצונות האח"פ. ישראל והעמים משתתפים בתיקון, שהרי זוהי הבעיה של כל העולם.
אם האדם משתוקק לבורא, לתיקון, עליו להבין, שהיום התיקון אפשרי רק יחד עם אומות העולם. אומות העולם נכללות בצורה פאסיבית בתיקון וישראל עובדים על התיקון בצורה אקטיבית. כדי לעלות מ"ן, ישראל צריכים לכלול בתוכם את הרצונות של אומות העולם.
בעבר כל התיקונים היו שייכים לישראל, לרצונות המשתוקקים לתיקון. אולם עכשיו תיקון ישראל אינו יכול להתרחש, מבלי לכלול בו את אומות העולם. שהרי במיוחד עבורם מתבצע כל התיקון: "לא יצאו ישראל לגלות, אלא כדי לצרף להם את נשמות הגויים".
בפנייתנו לבורא, אנו מדברים עם המערכת ולא עם אישיות כלשהי. לכן לפניה שלנו יש השפעה רק אם אנו פועלים בהתאם לחוקי המערכת, בהתאם לתוכנית הטבע. ניתן להשפיע על תכנית הטבע רק במידת ההשתוות שלנו עימה.
דווקא ביטול עצמי על פני כל המדרגות, מצב העובר מוליד את היעדר הזמן, העבר-ההווה-והעתיד, ואני נכנס לממד חדש. אין חיים – מוות, קיימת רק נקודת הדבקות שלי עם העליון, ששייכת לנצחיות.
כל הגדילה הרוחנית מתרחשת באמצעות ביטול עצמי. ההבדל בין המצבים הוא בדרגה שבה אני מבטל את עצמי. אפילו בעת השגת מצב הגדלות, כשאני מקבל על מנת להשפיע את כל אור אינסוף, אני בכל זאת נשאר עובר, כיוון שאני מבטל את עצמי בפני האור.
כלי רוחני זה קשר בין אנשים או הרגשת חיסרון הקשר הזה, כשאנו משתדלים לגלות את מה שנסתר ביניהם. עלינו להתרכז בריחוק בינינו, האם הוא מצטמצם או מתרחב, וכיצד זה קורה. אין מה לתקן ברצונות עצמם – אלא רק בקשר בין אנשים.
לימוד הקבלה מתממש רק דרך חיבור בין בני האדם, כיוון שהחיבור זה כלי רוחני. איש אינו יכול להפוך לכלי רוחני לבדו, שהרי הוא ניצוץ מהשבירה. כשאדם לומד קבלה במנותק מהאחרים, הוא אפילו לא מבין עד כמה הוא לא מרגיש את מה שהוא לומד.
אוכל להשתמש ברצון שלי לטובת הזולת, אם אפסיק לממש אותו באופן מלא, ולאחר מכן אחזור למימושו בעבור הזולת בלבד. זה אומר שעברתי מדרגה שלמה בניתוק מקבלה, בצמצום, וכעת אני יכול לקבל שוב את האור, אבל כבר כדי להשפיע.
צום יום כיפור מסמל את צמצום הרצונות השבורים, כדי להשתמש בהם רק על מנת להשפיע. אם הרצונות מקולקלים, אז התיקון שלהם מתחיל מצמצום, מהתנאי שאנחנו לא מקבלים שום אור, אם אין כוונה להשפיע לטובת הזולת.
יום הדין (יום כיפור) – גילוי הרצון הזקוק לתיקון. העיקר הוא לגלות את כל הרע, להכיר בו ולשנוא אותו, לרצות לצאת מתוכו.
והבורא יעשה את זה. כל החטאים נובעים מהיעדר הרגשת הבורא. היעדר הרגשת הבורא – זהו החטא העיקרי.
יום כיפור – מצב חשוב לתיקון: מתגלה חיסרון קשר בינינו, חיסרון באמונה, בהרגשת הבורא. ואילו התיקון – הוא בגילוי הבורא: "וישיבו בני ישראל אל ה'". כשאנחנו מתחברים, אנחנו מאפשרים לבורא להתגלות בינינו ונדבקים בו.
המצבים הרוחניים מתייחסים לחיבור בין בני האדם, עד לשיקום המוחלט של המערכת הכללית של אדם הראשון. המערכת הזאת נשברה, ועלינו לאסוף אותה מחדש לכדי מערכת אחת. בהדרגה כל הקשרים השבורים שלה מתגלים, מגלה כל כובד השבירה, שחדרה עד לעומקי הטבע.
קראו עוד בטוויטר שלי.