דף הבית / אקטואליה / ישראל היום / הם לא צריכים שלום

הם לא צריכים שלום

מיכאל לייטמן: מאמר הדעה המוצג כאן ("הם לא צריכים שלום" מאת ליאוניד רדזיחובסקי) מראה פעם נוספת שאין פיתרון לסכסוך במזרח התיכון.

לי יש דעה שונה: חכמת הקבלה מציעה פיתרון לכל בעיות האנושות, פיתרון שיתחיל בישראל, ולאחר מכן "יכה גלים" בעולם כולו, ויביא את האנשים להכרה בצורך להגיע לערבות הדדית, שהיא התנאי שבעזרתו אפשר לפתור את כל הבעיות.

דעתו של ליאוניד רדזיחובסקי: "הבסיס לשלום בין היהודים לערבים (הפלסטינאים) הוא פשוט ביותר: אלה ואלה מקבלים זכויות שוות. לביטחון, לשלום ולמדינה. בהתאם להחלטות האו"ם עוד משנת 1947, זהו הבסיס החוקי הבינלאומי היחיד לקיומן של ישראל ופלסטין.

על ישראל להציע לערבים לחתום על הסכם, שבמסגרתו ישראל תכיר בזכות קיומה (הקמתה) של מדינה ערבית משלהם, והערבים מצידם יכירו בזכות קיומה של המדינה היהודית, ישראל.

בין שתי המדינות הללו ייחתם הסכם שלום, ייקבע הגבול וייווצרו יחסים רגילים שווי זכויות בין המדינות (מה שאומר, בין היתר, שישראל תפסיק להאכיל את פלסטין, ואם היא תמשיך לעשות זאת, אז בתנאים ברורים כלשהם).

הגבול ייקבע בעיקר לפי החלטת האו"ם מ-1947 (ותוצאות המלחמה בשנים 1947-1948), תוך התחשבות חלקית בנסיבות של 65 השנים האחרונות, קרי: חילופי שטחים.

גושי ההתיישבות הערביים בשטחי ישראל עוברים לפלסטין, וגושי ההתיישבות היהודיים (בהם גרים כ-300,000 איש) – לישראל. השטח הכללי של שתי המדינות תואם פחות או יותר לאותו המצב שהיה ב-1949. אלו הגבולות של 1949 (אותם הגבולות שנשמרו עד המלחמה בשנת 1967) שמוכרים על ידי האו"ם כ"בסיס" להסדר שלום.

ולבסוף, ירושלים מחולקת. חלקה המזרחי, שגם כך מאוכלס על ידי ערבים, עובר לפלסטין. מובן שיתאפשר מעבר בטוח של מאמינים – יהודים ומוסלמים – למקומות הפולחן שלהם, אם המקומות הללו נמצאים בשטח זר.

נו, מובן שארבעה מיליון "צאצאי פליטים" ישראל אינה מסוגלת לקבל ולא תקבל. כל האנשים בעולם הם צאצאים של מישהו, כל העמים מתישהו עברו ממקום אחד למקום אחר… היהודים לא גירשו את הערבים בכוח (כמו שלמשל הרוסים, הפולנים והצ'כים גירשו את הגרמנים ממזרח פרוסיה, מפולין ומהסודטים). הם ברחו בעצמם. נו, ברחו – ברחו, בעיה שלהם. שפלסטין תקבל את מי שמתחשק לה. קשה לתאר תנאים יותר פשוטים, ברורים, מוצדקים.

(יהודים רבים אומרים: מה לעזאזל! כבשנו במאבק הגנתי נגד כוחות גדולים של האויב – ונמסור את כל זה תמורת נזיד עדשים! האם רבים בעולם עושים כך? רוסיה כבשה את סיביר – האם היא החזירה?! אפילו את האיים הקוריליים היא אינה רוצה להחזיר – ונדמה שיפן אפילו לא תקפה את ברית המועצות, וגם השטח של רוסיה לא יותר קטן מישראל… האם ארצות הברית החזירה לאינדיאנים את שטחם?! ואוסטרליה, וקנדה?! אז מדוע אנחנו "חייבים"?! התשובה פשוטה: החוק הבינלאומי! ישראל נוצרה כתוצאה מהמאמצים שהשקיעה, אך על בסיס החוק הבינלאומי, והיא גם "צריכה" לקיים את החוק הזה. אך במאה ה-21 אפילו מעצמות גדולות, כדוגמת ארצות הברית, הפדרציה הרוסית ואחרות אינן טורחות, אפילו בצורה חיצונית, להתחשב בתנאי זה…

"הזמנים השתנו"… ישראל אינה צריכה לתקן אותם. זה גם לא האינטרס של ישראל לתקן אותם. האינטרס של ישראל הוא דווקא להתחשב בחוק הזה, אפילו כשזה לא נעים).

אם נשפוט על פי הפרסומים בכלי התקשורת, ישראל דווקא מוכנה עכשיו להציע את התנאים הללו לפלסטין (לא לראשונה, דרך אגב).

ברור, שיש כאן המון "פרטים טכניים", שלא יספיקו כרכים שלמים כדי לפרט אותם. אבל בגדול, אלה פני הדברים.

אין לי ספק שאילו לפוליטיקאים הישראלים היה מספיק אופי כדי להגדיר במדויק את התנאים הללו – לפוליטיקאים הפלסטינים לעולם לא יספיק האומץ לקבל אותם.

הסיבה ברורה.

ישראל זקוקה לשלום.

כמו בכל מקום, גם בישראל ישנם פוליטיקאים שמרוויחים מהמלחמה ומהמתיחות. אך ישראל היא מדינה נורמלית, ברת קיימה. הבעיות העיקריות של המדינה הן כלכליות-חברתיות. והפוליטיקאים, ברובם הגדול, מוכנים להתקוטט ביניהם במיוחד בקשר לסוגיות השלום הללו. דרך אגב, דווקא בסוגיות הללו ממשלת נתניהו מרגישה את עצמה נחושה למדי. ואילו האוכלוסייה – 90% ממנה ישֵנה שנת ישרים ונוטה לשכוח את פלסטין, כאילו הייתה מין חלום בלהות רחוק, ולחיות את חייהם ורק את חייהם. ללא קשר לפלסטין.

ובכן, שלום עבור ישראל – הוא שלום.

פלסטין אינה זקוקה לשלום.

פוליטיקאים ומחבלים מוצהרים שמגדירים את עצמם כ"פוליטיקאים", מרוויחים רק מהמלחמה ומהמתיחות. עשרות שנים לאחר "הצהרת העצמאות", פלסטין אפילו לא דומה למדינה. מקור הקיום היחיד שלהם הוא נדבות בינלאומיות ותשלום ישיר למחבלים עבור הטרור. לאוכלוסייה המקומית ישנו רגש בוער אחד: השנאה ליהודים, שטופחה, עובדה והושקתה בכסף ובדם משך עשרות שנים. מדינות ערב כלל אינן זקוקות לפלסטין שלווה.

הם זקוקים למקור המתח. כאמצעי – אומנם מזויף, כפי שהתברר עכשיו – להסחת הדעת של "הרחוב הערבי" מהבעיות האמיתיות שלהם. כאמצעי – אומנם מזויף, כפי שהתברר עכשיו – לאיחוד חברתי "נגד האויב החיצוני". כאמצעי להציג כלפי העולם את דרישותיהם הערביות המיוחדות. ואם דרישותיהם יבואו על סיפוקן, אם יהיה שלום – אז בשביל מה מדינות ערב צריכות פלסטין כזאת?! למה שהם יסכימו לקבל דבר כזה בחינם? ולא בחינם – על אחת כמה וכמה.

ובכן, עבור פלסטין, בדיוק כמו על פי אורוול: שלום הוא מלחמה. הפלסטינים לא צריכים פלסטין שקטה שלווה, עצמאית מישראל. ואפילו את חיסולה של ישראל הם לא צריכים (במיוחד כשזה בלתי אפשרי). אז מה הם צריכים? – בדיוק את מה שיש! מצב של "מקופחים תמידיים" וזוללים תמידיים: זוללי הכספים הזרים. לא השלום, לא המלחמה, לא החיים הנורמליים, אלא השנאה, השנאה היא שמכלכלת אותם, פיזית ורוחנית.

כלומר, ישראל אינה זקוקה לפלסטין: תחיו בלעדינו כרצונכם. אך פלסטין – זקוקה לישראל, ללא המאבק בישראל לא יהיו להם חיים. האנלוגיה הקרובה ביותר היא: היהודים יסתדרו גם ללא האנטישמים, אך האנטישמים לא יסתדרו ללא היהודים.

באווירה כזאת, אף פוליטיקאי פלסטינאי, גם אם היה רוצה, לא יחתום על הסכם שלום עם ישראל ולא יכיר בזכות הקיום שלה כמדינה יהודית. הרי אם הוא יכיר בה, הוא ישלול בכך את זכות הקיום הפרטית שלו.

ותושבי פלסטין (ובטוח שיש שם כאלה שמאסו במלחמה הנצחית) ימשיכו לשתוק. אם הם לא רוצים שיחתכו להם את הלשון.

הערבים-השֵמיים לא אוהבים את היהודים-השֵמיים.

גם היהודים-השמיים לא מתים על הערבים-השמיים. אך ההבדל הוא, שהיהודים מכירים בזכותם של הערבים להקמת מדינה על שטחה של פלסטין, ואילו הערבים, מאז 1947 – אינם מכירים בזכותם של היהודים למדינה, ובכלל, להתקיים במזרח התיכון. הסיבה היא, שליהודים יש מה לעשות מלבד המאבק נגד הפלסטינים, ואילו לפלסטינים אין מה לעשות חוץ מהמאבק נגד היהודים.

ולא נכביר במילים על "הדיפלומטיה העולמית", שעבורה פיתרון הסכסוך הערבי-ישראלי "הבלתי- פתיר" הפך לביזנס נצחי, שמַזרים אינסוף פרסים, מענקים, יחסי ציבור וכן הלאה.

גם לא נכביר במילים על הארגונים הבינלאומיים שדואגים להגן על זכויות האדם והמחבל, שמגלגלים מיליארדים בעבודתם האצילית.

ובכן, ישראל יכולה בשקט להציע שלום לפלסטין, ללא כל חשש שהאחרונה תסכים. התוצאה של ההצעות הללו ידועה מראש לכולם.

אך זה הרבה מעבר לכך.

מכיוון שהדיפלומטים ושומרי החוק העולמיים אינם מסוגלים להביט לאמת בעיניים ולומר: "לא רק הפלסטינים, אלא גם אנחנו לא רוצים שלום", אז אף אחד לעולם לא יגיד את האמת הברורה.

כלומר: השלום כדאי לישראל – והיא תציע אותו. לפלסטין הוא לא כדאי, ולכן היא דחתה אותו (בעזרתנו).

את זה לא יגידו הפוליטיקאים.

את זה לא יגידו האינטלקטואלים השמאלנים (ואין במערב אינטלקטואלים אחרים, מלבד כמה לוזרים שוליים).

את זה לא יגידו בכלי התקשורת, שנשלטים לחלוטין על ידי אותם אינטלקטואלים שמאלנים.

את זה לא יגידו "היהודים הנאורים" בכל העולם, שיוצאים מגדרם כדי להראות שהם "מעל יהדותם", שהם "כמו כולם", שגם הם שמאלנים וגם הם רוצים להיות מקובלים בחברה ה"אנטי-ציונית" המכובדת ולזכות במענקים למיניהם.

אז מה כן יגידו?

את אותו הדבר שכולם אומרים כבר עשרות שנים.

ישראל מציעה שלום. פלסטין דוחה. כלי התקשורת העולמיים מדברים על "התוקפנות והכיבוש הישראליים" ועל "סבלו של העם הפלסטיני".

המסקנה: כל אחד והביזנס שלו".
ידיעות קודמות בנושא:
דוגמא לעולם כולו
הם לא צריכים שלום
סוד ההצלחה: ישיבה סביב שולחן עגול

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/6o22z

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest