הכול תלוי ביחס

הבורא מתחיל לעורר אותנו בעזרת הארותיו ועל ידי שינוי היחס שלו כלפינו בדרגת ההתפתחות האחרונה, כאשר אנחנו מרוחקים ביותר ממנו. הרי אנחנו בסך הכול "חומר", רצון לקבל, שאפשר "לעורר" ולהפעיל.

אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לבצע אף פעולה, הרצון שלנו מסוגל רק להגיב ואין לו שום יכולת ליזום בעצמו. לרצון שלנו אין כוח יצירתי של הבורא, כוח יצירתי של הבריאה, אין אור, אין מקור אנרגיה. הוא מסוגל לעשות רק שני דברים:

• סתם לקבל מילוי בלי שום בחירה חופשית,

• או על ידי יחס מיוחד ל"בעל הבית" , לאור, לפתח בתוכו תגובה איכותית שונה.

כתוצאה מזה, אנחנו נמצאים תמיד תחת שליטתו המוחלטת של הבורא. הוא שולח לנו את האור ובנו תלוי כיצד אנחנו מקבלים את היחס שלו כלפינו. אנחנו יכולים לקבל את היחס שלו אלינו רק כלפי ה"חומר" של הרצון לקבל שלנו, כלומר, נהנים פחות או יותר או בנוסף לכך אנחנו מגיבים בחזרה על פני דרגת תענוג כלשהי.

אם אני מתחיל לחשב את היחס שלי לבורא וזה הופך להיות בשבילי יותר חשוב מהתענוגים שמקבל ה"חומר" של הרצון לקבל, אז אני עובד ב"אמונה למעלה מהדעת". במילים אחרות, כשאני מקבל הרגשת קיום מהבורא, כל רגע בחיים אני מחשב האם אני לוקח בחשבון רק את הרגשתי, את המציאות ה"גופנית" שלי או שמתוך המציאות הזאת אני משפיע לו בחזרה? האם אני מסוגל להשפיע לו באמצעות מה שאני מרגיש כרגע בחיים?

כך אני מתחיל את דרכי בדרגות ההתקרבות לבורא. והחשבון שלי בדרך הזאת הוא עד כמה אני מסוגל לבנות בתגובה את היחס שלי לבורא על פני הרצון שגדל יותר ויותר, על פני ההרגשה המשתנה הטובה או הרעה?

בעצם, אני יוצא מתוך הנחה שמהבורא מגיע לנו רק הטוב המוחלט. הוא אינו מסוגל לעשות נזק לאף אחד, ואם הנברא מרגיש רע, אז הסיבה, בסופו של דבר, היא רק אחת, הוא לא מסוגל לבנות בו יחס נכון כלפי מה שהוא מקבל.

למשל, ידוע לנו מתוך ניסיון החיים כמה אדם מוכן לשלם למנתח שעומד לבצע בו ניתוח חיוני, כולל זריקות, עירויים ועירוי דם, תקופת שיקום קשה ומכאובים נוספים. כל זה מפני שהמטרה חשובה עד כדי כך שהאדם לא מרגיש כאב, מפני שכולו מכוון למטרה ומשתוקק להיפטר מהמחלה. בשבילו המנתח הוא לא אויב, אלא מושיע שאפילו כדאי לשלם לו.

ובכן, הכול תלוי ביחס. והיחס שלי כלפי הבורא משתנה מאוד. על ידי שינוי הכוונה לעל מנת להשפיע במקום היחס הרע שאני מרגיש ממנו, אני מרגיש רק טוב ותענוג. להבדיל מהדוגמה עם המנתח, לא נשאר זכר בתפיסתי מהניתוח הקשה "בתוך הגוף", בתוך הרצון. להיפך, גם ב"גוף" אני מרגיש תענוג. אבל אני חוזר ואומר, שכל זה אפשרי רק אם אני רוכש כוונה על מנת להשפיע. הכול תלוי בשינוי הכוונה.

אז כיצד אני יכול לשנות אותה? כאן טמונה עבודת האדם, בדרגת התפתחות ה"מדבר", "בחינה ד'". עליי כל הזמן לבקש מהבורא שחוץ מהשפעות רעות או טובות שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי, שיעזור לי לתקן את היחס שלי כלפי מה שאני מקבל ממנו.

אני רוצה להרגיש אותו כפי שהוא, בהתאם להשפעתו כלפיי, שכולה טובה ומיטיבה. אבל לא מפני שאני רוצה להרגיש שהוא טוב ומיטיב לי, אלא בגלל שאני לא רוצה לחשוב עליו ולהתייחס אליו רע. כי אם אני מרגיש שהבורא מכאיב לי, אז ללא ספק שהוא רע. זאת התגובה הטבעית של שלושת הבחינות התחתונות שלי. בשבילן זה מובן מאליו. הרצון לקבל לא יכול להרגיש תגובות אחרות כלפי מקור הרע. ככל שהרצון מרגיש רע, כך גם המקור רע.

לכן, אני לא רוצה לבנות יחס ישיר כלפי הבורא, על בסיס ההרגשה בתוך הרצון לקבל שלי. זאת אומרת, מתנהל כאן משחק. ועלינו להיות מוכנים להרגיש הרגשות יותר ויותר רעות בתוך הרצון לקבל שלנו בצורות שונות ביותר, יותר ויותר מורכבות ומתוחכמות ובו בזמן גם איכותיות.

כלומר, אני ארגיש יותר ויותר רע שמכוון כלפי הבורא. ואם, אף על פי שאני מרגיש רע, אני אשתדל לראות בו את מקור הטוב, רק כדי לא לקלל אותו בפנים ולא כדי להימנע מהרע, ככל שהיחס שלי כלפיו יהיה לי יותר ויותר חשוב, כך אני אתקדם יותר.

בהתחלה, בשנים הראשונות האדם מאוד מבולבל. אבל, הכול תלוי ביחס שלי כלפי הבורא שלא צריך להיות קשור למה שהרצון לקבל שלי מרגיש. זה לא מזוכיזם. כי אם אני באמת משנה את היחס שלי כלפיו, אז אני מפסיק להרגיש שרע לי. "כל עצמותיי תאמרנה", אני מרגיש תענוג בכל הדרגות: דומם, צומח וחי שמצטרפות ל"בחינה ד'", לכוונה.

אבל יש כאן עבודה גדולה כדי להתקשר עם הבורא, כדי שהוא ישנה את תגובתי משלילית לחיובית. זאת בעצם המטרה, לבנות קשר עימו. ולכן יש בנו שני נתיבים: אחד, שקשור להרגשתי בתוך הרצון שלי כלפי בחינות שורש, א', ב', ו-ג' והשני הוא התגובות שלי אליו, בחינה ד'. שני הקשרים האלה ביחד מעצבים את הקשר בין האדם והבורא.

לדוגמא, בנתיב אחד אני שומע את הסביבה, ובנתיב השני אני מגיב כלפיה. לבחינות דומם, צומח וחי אין "תגובות חוזרות", "פידבק" כלפי הבורא, אלא יש רק תגובות לא מודעות. הוא רק מפעיל אותן במידת הצורך ולא יותר מזה. מצד שני, בבחינה ד' עלינו להשתתף ב"פידבקים", להקנות להם צורה בעזרת "מסך" ו"אור חוזר". תגובה כזאת כלפי הבורא נקראת "אדם".

מתוך שיעור על פי מאמר מספר "שמעתי", 06.08.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לאהוב את האבא הקשוח
כינור שמכוון לפי הקולן של הבורא
להשפעה אין גבולות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/BZZml

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest