הכבד מתפתח והופך ללב ואז למוח

שאלה: מדוע הכבד ברוחניות שייך למצב של עיבור, כאשר ישנם לכאורה איברים חשובים יותר כמו: מוח ולב?

תשובתי: העיבור הוא המצב בו הרצונות הקטנים ביותר, מתחילים להתפתח, במצב זה הם נקראים "כבד". כאשר הרצונות האלה מתפתחים הלאה והופכים לגדולים יותר, הם מתחילים להיקרא "לב". כאשר הם מתפתחים עוד יותר הם נקראים "מוח".

אלו תמיד אותן עשר הספירות שמגלות יותר ויותר את צורתן המפותחת, העמוקה, העשירה והמורכבת: "כבד" -> "לב" -> "מוח". לכן הענפים הגשמיים שלהם בעולם שלנו הם גם כן בעלי אותן התכונות. למשל: ניתן לחתוך חלק מהכבד, גם אם יישאר ממנו רק חלק קטן, הוא תמיד ישחזר את עצמו ויגדל. הרופאים אומרים שהכבד דומה לנחש, שניתן לחתוך את זנבו והוא יצמח שוב. כל זאת משום שהכבד שייך לדרגה הראשונה של ה"דומם" – הנפש.

עם הלב כבר אינך יכול לנהוג באותה הצורה, זו כבר דרגה אחרת לחלוטין – דרגת הרוח, הלב הוא איבר עצמאי. הכבד מבטל את עצמו, הוא מבצע את עבודתו בצורה מכאנית, ואילו הלב כבר חייב לפעול בהתאם להתפתחותו העצמית, לכן הוא שייך לדרגת הרוח.

המוח זו כבר דרגת הנשמה, הוא כבר קשור עם הרוחניות. המוח אינו פועל בפני עצמו, אינו מציית לטבע שלו. המוח מקושר עם העליון, הוא מקבל פקודות וניזון מהרוחניות, ופועל כמו מקלט של אותות רוחניים.

אנחנו רואים את פעולתם: הכבד מנקה את הדם, והדם שייך לדרגת "דומם". כזה הוא תפקידו, לנקות את השאריות, כמו עובד ניקיון. הלב נותן כוח חיות לכל הגוף, תנועה, ולכן נקרא רוח – רוח החיות. אך אין אלה החיים עצמם, אלא רק הרוח שלהם. החיים עצמם מגיעים כבר מהנשמה.

מתוך שיעור לפי הספר "בית שער הכוונות", 24.03.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
לא תעשה לך כל פסל ומסכה
הזוהר – האנטומיה של הנשמה
שיחה על אנטומיה רוחנית