הטפטפת אינה עובדת, מה לעשות?

הגיע הזמן להבין, שאבדנו. כל אחד יושב על החור שהוא קדח בסירה הכללית, ובקושי מחזיק את עצמו וסותם את החור. כל הזמן, פעם פה ופעם שם, מתחילה נזילת המים, וכמה שאנחנו לא משתדלים, בכל זאת אנחנו טובעים. בלתי אפשרי להתקדם בצורה כזאת אל המטרה. אני חייב להבין, שאני תלוי באחרים, ולתאר לעצמי את התלות הזאת. אם לא נערפל את התמונה, היא תצא נוראית, אך זה מה שידחוף אותנו קדימה.

"יציאת מצרים" מסתכמת בזה שאנחנו מגלים תלות מוחלטת זה בזה, איננו יכולים להישאר באגואיזם שלנו. הרי לכל אחד נמצאת ביד צינורית עם האינפוזיה (עירוי) עבור האחרים, והוא אינו פותח את הברז. זאת הסיבה מדוע כל אחד חי רק בעזרת הארה קטנטנה (קיסטא דחיותא), בתקווה לחיים אמיתיים. כי הרי מדובר בחיים שלי! חוץ מהקיום בעולם הזה, אשר יסתיים עוד מעט, אין לי שום דבר, עד שאחייב את החברים לפתוח את הברז.

אני פשוט חייב להשׂיג את התמיסה המחייה, את האור, הזורם דרך הנשמה שלי ומקנה לה את הרגשת החיים הרוחניים. והוא יישפך אליי רק דרך החברים. אך הם אינם מעבירים אותו. אז מה לעשות? – לעורר, לעורר אותם לפתוח את הערוצים האלה. אם אני אצליח, אני אנצל, אחרת – מוות. ולעבוד על זה אנחנו חייבים ביחד.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הערבות", 08.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
הקבוע והמשתנה במשוואת הערבות
הילד שלי בשבי