דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / החסד הגדול של הבורא

החסד הגדול של הבורא

הכנס בבולגריה, שיעור מס' 3

רק כוח עליון אחד ומאוחד פועל בבריאה – תכונת ההשפעה והאהבה. התכונה הזאת נקראת "בורא" או "אור".

ככל שיותר אנחנו נשאף לכוח הזה, כדי שהוא ישלוט בנו, כך הוא ישפיע עלינו יותר. לכן כל ספרי הקבלה מצביעים על דבר אחד: אנחנו חייבים לשאוף לבורא, כלומר, לתכונת ההשפעה והאהבה. לא צריך לבנות דמות כלשהי, לבורא אין דמות. הבורא הוא הכוח שמתלבש בנו ויוצר את ה"מלכות" המאוחדת של אין סוף.

rus_o_rav_2013-11-01_lesson_congress_n3_pic14

במאמר "אין עוד מלבדו" מדובר על איך צריך לעבוד עם הכוח הזה. הרי, הכוונה המדויקת כלפיו מבטיחה לנו מעבר קל ומהיר לעבר ה"מחסום" מהעולם שלנו לעולם העליון.

"הנה כתוב: "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך."

בעולם פועל רק כוח אחד. נניח, שאני ילד קטן, ואימא שלי קנתה לי במתנה פאזל או צעצוע מפורק. אני לא מבין מדוע ולמה הוא מפורק. אבל המבוגרים יודעים שאם הילד יתחיל להרכיב את הצעצוע, הוא יבין בהדרגה למה מיועד כל חלק, כיצד חייבים החלקים להתחבר ולפעול בהרמוניה זה עם זה.

כך גם אנחנו. כאשר אנחנו נחבר ביחד את חלקי הנשמה השבורה, אנחנו נתחיל להבין את המכאניקה של כל המערכת, נתחיל לעבוד איתה, להפעיל אותה, ולהתקיים במודע ובשלמות אין סופית מוחלטת. לכן אנחנו עומדים בפני המשימה להרכיב את המטריצה שבתוכה אנחנו נמצאים.

"ומה שאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה"…

כלומר, הילד מסתכל ואינו מבין מדוע אימו נתנה לו את המשחק הזה. למה לא נתנה לו מכונית שלמה, או תמונה מוכנה שכבר הורכבה. העניין הוא בכך, שלילדים יש צורך טבעי לשחק, להרכיב או לפרק משהו כדי להבין מה נמצא בפנים. הזדמנות כזאת תופיע אצלנו רק כאשר אנחנו נעזור זה לזה, נעודד זה את זה לעשות משהו כדי להתקדם.

והעיקר הוא שלכל אחד יש קנאה. ללא קנאה שום דבר לא יצליח. אנחנו פשוט זקוקים לכל התכונות השליליות האגואיסטיות: קנאה, תאווה, חמדנות, רצון לשלוט וכולי. הרי, אם אני מסתכל על החבר שמראה לי כיצד הוא מתקדם, כיצד הוא עובד למען החיבור הקבוצה, אני מתחיל לקנא, להסתכל עליו בקנאה ולהרגיש עד כמה הוא מצליח יותר בהתקדמות הרוחנית שלו ממני.

כל זה מעורר אותי, דוחף אותי לרכוש ממנו את אותן התכונות החיוביות, מוביל אותי לעליה רוחנית.

אין באדם שום דבר שלילי, הכול נוצר כדי שננצל כל תכונה שלנו בצורה נכונה. ולכן אין ממה להתבייש ואין ממה לפחד. אנחנו כולנו יכולים להיות פתוחים אחד כלפי השני כמו ברנטגן, כך נוצרנו.
אבל להשתמש בכל תכונה בצורה נכונה, זאת כבר המשימה שלנו. וכל מה שקיים בנו מלכתחילה, נעשה על ידי הבורא במיוחד, כדי שכל אחד יוכל למצוא את מקומו בעולם אין סוף, על ידי שימוש נכון בכל מגוון התכונות שלו, הן החיוביות והן השליליות.

כתוב שבשיטת התיקון שלנו, קו שמאל, אותו האור שפועל עלינו מתוך ההסתרה, דוחה אותנו, וקו ימין, שפועל מתוך הגילוי, מושך אותנו. מדובר באותו האור שפועל – אין כוח אחר. מצד אחד, הוא מגלה את עצמו ככוח הרע, שדוחה, ומצד שני, ככוח החיובי.

במילים אחרות, בעולם קיימים שני כוחות, אבל הם יוצאים מאותו המקור. המטרה שלו להביא אותנו לחיבור שלם, כדי שאנחנו נוכל לשלוט בצורה מושלמת גם בכוח החיובי, וגם בכוח השלילי, גם באור, וגם בחושך, כלומר, לשלוט בביטויים של שני ההפכים הללו בשורש אחד, ונוכל לשלוט בצורה מוחלטת בעולם אין סוף.

השיטה מדברת על כך ש"שמאל דוחה, וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר."

לדוגמה, אתמול בערב הרגשנו התלהבות עצומה, שמחה גדולה, חיבור, ובבוקר התעוררנו – ולא מרגישים שום דבר מיוחד. וככל שאנחנו נתקדם, כך העליות, ההתלהבות, החיבור יהיו גדולים יותר והרגשת הירידה והריקנות שאחרי יהיו עמוקים יותר. וכאשר האדם מרגיש שכל רוח החיבור יצאה ממנו, לא עולה בדעתו שזה האור יצא ממנו והוא מרגיש ריק לחלוטין: הוא לא צריך שום דבר, לא רוצה שום דבר, נמאס לו מכל דבר, הוא מתחיל לזלזל במשחק הזה – בהרכבת הפאזל שלנו, שום דבר לא מעניין אותו.

וכאן הוא חייב להיזכר, שקו שמאל בכוונה דוחה אותו.

"והתועלת מהדחיות הוא, שעל על ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד."

המטרה של העליות והירידות היא להביא אותנו בהדרגה למצב איום שבו אני מרגיש שאני לא יכול לעשות לבד שום דבר, עדיף לא להרגיש כלום.

אבל אם האדם בהקדם מכין לו את הקבוצה, את הסביבה, היא מצילה אותו, מוציאה אותו ממצבים כאלה ונותנת לא הזדמנות לצעוק לבורא כדי שהוא יעזור לו, "כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד."

"לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה", הוא לא מסוגל להיות בקבוצה עם החברים, וכן הלאה.

"רק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת", בלי לקחת בחשבון שום טענות שכליות שהוא יכול להתחשב בהן מתוך הניסיון שלו, רק ללכת אחרי הקבוצה בצורה עיוורת, כמו תוספתן חסר רגש, הוא יכול להתרומם בהדרגה מהמצב שלו ולהתחיל לבקש את האור של הבורא, כדי שהוא יעזור לו לרכוש את תכונת ההשפעה והאהבה, הרגשת החיבור בין כולם. ועד שהוא יגיע למצב הקיצוני הזה, הוא עובר עליות וירידות.

"ולא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה'." אנשים כאלה עוזבים אותנו, אבל הם בהכרח יחזרו אחרי זמן מה, כיוון שתוכנית הבריאה אינה ניתנת לשינוי וחייבת להתממש בכל אחד.

בהתקדמות הרוחנית הירידות הן תמיד מרובות יותר מהעליות, ואנחנו אפילו לא מתארים לעצמינו מתי אנחנו נוכל לסיים את כל הדרך הזאת. והיא יכולה להסתיים מהר מאוד אם אנחנו מראים לבורא שאנחנו קבוצה חזקה. אז הוא שם לנו מכשולים רציניים מאוד. זה מה שקורה עכשיו עם קבוצת ישראל, כאשר הדבר העיקרי ברגעים כאלה – זה החיבור, שמגלה את הרצון המרכזי המשותף, הכוונה הכללית למען הבורא, למען ההשפעה, למען האהבה.

הרי, הבורא והנברא זה הדבר היחיד שקיים בכל הבריאה. החומר הדומם, הצומח והחי אינו קיים, הוא קיים רק בתוכנו כדרגות אפס, אחת, שתיים ושלוש של הרצון שלנו, ושום דבר מעבר לזה. זה כאילו הסביבה שבה אנו נמצאים.

אבל למעשה, כלפי הבורא אין שום דבר חוץ מהאדם – הדמות היחידה המאוחדת שנקראת "אדם". מטרת הבריאה היא להגיע לדבקות מוחלטת, להתכללות של אחד בתוך השני בכל הרצונות והמחשבות, להשפעה ואהבה הדדית שלמה בין הדמות המאוחדת של ה"אדם" לבין הבורא.

האהבה, הדבקות, החיבור מתבטאים בכך ששני האובייקטים – הבורא והנברא – ממלאים זה את זה, כל אחד עם הרצון שלו, כל אחד מקבל מהשני ונותן לו הזדמנות למלא את עצמו. במצב כזה הם מתקיימים, והמצב הזה נקרא "זיווג".

לכן אנחנו חייבים להיות מוכנים בצורה שלמה כדי שהבורא (תכונת ההשפעה והאהבה) יתגלה בינינו בקבוצה, ואנחנו מבקשים שהתכונה הזאת תתגלה, מפני שהיא תכונה ראשונית, היא יצרה אותנו, שברה והובילה אותנו למצב שבו אנחנו מתחננים לפניה לחבר בינינו.

במקרה זה אנחנו מתקרבים לתכונה הזאת, מתחילים ללמוד אותה, לבלוע אותה לתוכנו. כך מתחברות כל החתיכות של הפאזל שלנו. ואם החיבור אינו מצליח, הבעיה היחידה היא רק בכך שהקבוצה אינה מחוברת במידה מספקת כדי ביחד לפנות לבורא.

אנחנו חייבים להתאסף, להתחבר, לנסות למצוא מגע משותף בינינו – לעשות כל מה שרק אפשר כדי להרגיש צורך בכוח העליון שבלעדיו לא ניתן לעשות שום דבר. והוא ימשיך לשים לנו מכשולים, בכל פעם גדולים יותר ויותר, כדי שאנחנו נרגיש צורך גדול יותר בכוח העליון ונרגיש שאם הכוח הזה לא יעזור, עדיף למות.

אפילו לא למות, הרי, כאשר האדם נמצא בשיא הייאוש, החיים לא שווים הרבה מבחינתו. צריך להגיע למצב שבקבוצה שלנו כל התנאים יהיו מוכנים כדי לצעוק לבורא, לבקש, לדרוש, להכריח אותו לחבר אותנו, כדי שתתגלה בנו תכונת ההשפעה והאהבה ההדדית, כדי שהוא יתלבש בנו, יציל אותנו מהפירוד, ייתן לנו הזדמנות להיות באותה השאיפה אליו כמו שהוא שואף אלינו.

למצב הזה ניתן להגיע ב"דרך ייסורים", אבל זאת דרך קשה. ואפשר להגיע אליו על ידי משיכת האור העליון דרך החיבור בקבוצה. בין שתי הדרכים הללו יש הבדל בגודל בסבל ובזמן. הדרך עם הקבוצה ו"האור המקיף" היא דרך מהירה וקלה למימוש. "דרך הייסורים" היא ארוכה ומייגעת.

לאדם יש רק שתי האפשרויות האלה. אם הוא באמת מרגיש שרק הבורא יכול לעזור לו ודורש את זה ממנו, הבורא עוזר לו. הרי, האם עוזרת לילד רק כאשר הוא בוכה. ולפני זה היא, להיפך, מקשה על משימת הרכבת הפאזל, כדי שהילד יהיה חכם יותר, יבין יותר, ילמד להרכיב אותו לבד, כי זה מה שנדרש להתפתחות שלו.

אותו דבר איתנו – הבורא מציב לפנינו כל מיני בעיות ומביא אותנו למצב שאנחנו רועדים מפחד, שאנחנו חסרי ביטחון ולא יודעים מה לעשות.

בכל אחד מאיתנו יש כל מיני חשבונות פנימיים. אני מתחיל לשקול כיצד עדיף לי לפעול, האם יש לי איזושהי דרך לסגת במקרה הרע. אלפי מחשבות חולפות לי בראש, הלב נסער מכל מיני רצונות: ללכת להתאוורר לאיזה מקום, לברוח, לקחת פסק זמן – וכל זה רק כדי שנרגיש שאנחנו חסרי תקווה.

רק אז מתעוררת בנו תפילה אמיתית. כמו שכתוב, "כל השערים ננעלו" (לא משנה כמה האדם מבקש, שום דבר לא יעזור), "חוץ משער הדמעות". רק כאשר האדם בוכה כמו ילד, מחוסר אונים, מחוסר תקווה, אחרי שמיצה את כל ההזדמנויות שלו, אז הבורא עוזר לו.

האדם מגיע לייאוש מפני שבאמת השתכנע שעם כל האגו הענק שלו שהוא גילה במשך שנים של ההתפתחות שלו, וכל הזמן ניסה להתחבר עם החברים, פעם אחר פעם, כל פעם בצורה טובה יותר, אבל הוא לא הגיע לשום מקום. היה נראה לו שעכשיו הוא יתאמץ בכל הכוח, בכל המחשבות, בכל הידע שלו ויעשה משהו. הוא האמין שהוא יוכל להתחבר עם הקבוצה בכוחות עצמו, שהנסיבות הן לטובתם, עשה כל מיני חישובים – אלה בעדו, ואלה נגדו, אבל אנחנו ננצח בכל מקרה, לא בדרך זו, אז בדרך אחרת.

ורק אחרי שהוא נתן את כל כוחותיו ושפך את כל הדם שלו, הוא רואה שאף אחד ושום דבר לא יכול לעזור לו, חוץ מהבורא בעצמו. ואז עולה בו תפילה אמיתית –"שער הדמעות", והוא באמת מקבל עזרה, לא עלייה זמנית שאחריה הוא נופל עוד יותר עמוק, אלא קשר שלם עם הבורא, מילוי על ידי האור העליון, ומשיג את המדרגה הראשונה של הסולם הרוחני.

אז התברר שכל הדחיות, המכשולים, הצרות, היו רק כדי שהוא יוכל להגיע לתפילה אמיתית. וזה שלא היה לו כוח, והוא כל הזמן חזר למחשבות האגואיסטיות שלו, הבורא עשה במיוחד כדי להראות לו את כל העובי של האגו שהוא בעצמו ברא, ולהביא את האדם לייאוש עמוק.

אתם מתארים לעצמכם איזה כוח צריך להיות לקבוצה, איזה ביטחון בכך שאנחנו בכל זאת מתקדמים, למרות האכזבה בכוחות שלנו. איזו דבקות צריכה להיות, כדי שבכל מצב, בעליות ובירידות אנחנו בכל מקרה יחד. אחרת אין סיכוי לעבור.

הבורא בוחן אותנו בשני המצבים. גם במצב הטוב ביותר, כאשר הוא קצת מאיר עלינו ואנחנו מתחברים בינינו, וגם במצב הגרוע ביותר, כאשר הוא מתרחק מאיתנו ובודק מה אנחנו נעשה אם הוא לא יאיר עלינו, האם אנחנו מסוגלים להגיע לחיבור מתוך המצב הזה, לעלות מעל האגו שלנו (זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת").

בדרך כלל, במצב של ירידה, ריקנות, אובדן הדרך, אנחנו נחלשים, מתרחקים זה מזה, כל אחד מסתגר בנישה שלו – וזה דבר גרוע. כאן אנחנו חייבים לחרוק שיניים להיות ביחד. זה קשה, במיוחד כאשר נעלמת אפילו המחשבה הקטנה ביותר שזה נעשה לנו בכוונה.

לכן הדבר המפחיד ביותר בדרכינו הוא שהאדם מאבד את הרגשת הקשר עם הבורא, שזה הוא שעושה לו כל זה ו"אין עוד מלבדו". אבל אם ההרגשה הזאת לא נעלמת, אז שום ירידות, אפילו הקשות ביותר, אינן מפחידות אותו, מפני שהוא מבין שהכול בא ממנו.

מצד שני, אנחנו חייבים להבין שכל המחשבות נגד העבודה הרוחנית, נגד הקבוצה, נגד המורה – אלה מחשבות שנשלחות מלמעלה. בכלל, אין לנו שום דבר מעצמינו – לא מחשבה, ולא רצון, לא בלב, ולא במוח. אנחנו רק צריכים להיות מודעים, לשלוט ולנתח את מה שהבורא עושה בתוכנו.

לכן, כל המערכת של ההתפתחות שלנו נקראת "עבודת השם" – עבודה של הבורא. האדם חייב רק לצפות וללמוד מה הבורא עושה בתוכו. מזה הוא יבין את השיטה, את הטכניקה, את התוכנית ואת המטרה של ההתפתחות שלו. הרי, כל מה שקורא איתו ועם הקבוצה יוצא מלמעלה מתוך מחשבה אחת. זה דבר ראשון.

דבר שני, כל מה שיש בעולם – הטבע הדומם, הצומח, החי והמדבר – זה גם הבורא. לכן, כל השונאים שלי, כל מי שבעדי ונגדי – אלה הם הכוחות שמשפיעים עליי, על האגו שלי, על ההתרשמויות שלי שמופעלות אך ורק על ידי הבורא. כלומר, אני לא רואה לפניי אף אחד שאני צריך לשנוא באופן אישי. על כל אחד חוץ מעצמי, אני חייב להסתכל כמו על מלאך.

מלאכים, אלה הם כוחות חיוביים ושליליים של הטבע, שמתגלים כלפיי בכל רגע נתון. האמת היא שאין כוחות שליליים, הם פשוט מתגלים בי בצורה כזאת כדי לעזור לי בהתפתחות שלי.

כאשר האדם תופס את העולם הסובב אותו בצורה כזאת, הוא רואה סביבו תיאטרון המופעל על ידי במאי אחד – הבורא. בתפיסה כזאת הוא נמצא בקשר קבוע עם הבורא ורק דרכו מתייחס לכל התיאטרון הזה – דרך כל מיני תופעות ביניים ותכונות של ארבעת החלקים של הטבע: דומם, צומח, חי, ובני אדם. אבל הוא לא מתחשב בהם עצמם, כי הוא יודע שחופש בחירה יש רק אצלו. רק הוא על ידי המאמצים שלו יכול להחזיק את עצמו במצב שהוא נמצא ישר מול הבורא.

וכמה שיותר הוא יקשור את כל מה שקורה עם הבורא, כך הוא יתקרב אליו עם הבקשה: "תעשה כך שאני תמיד אהיה קשור אליך, הרי אני רוצה את זה. וזה מבלבל אותי, תעזור לי". לא צריך להיות גיבור גדול, כלומר, אני אתגבר על כל מצבי הבלבול. אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר לבד.

האדם לא יכול להילחם עם הבורא ששולח עליו את התכונות השליליות של העולם, לדוגמה, חבורות שונאים או אסונות, מגיפות, צונאמי, הוריקנים, וכן הלאה. צריך לראות בהם את היד המכוונת של הבורא. ורק כאשר אנחנו יוצרים קשר איתו דרך האנשים האלה, אנחנו יכולים להתגבר על כל המכשולים.

הבעל שם טוב, שהפיץ את חכמת הקבלה לפני 400 שנים באזור מערב אוקראינה, כתב, "שמי שאומר שיש כוח אחר בעולם, לדוגמה, סטרא אחרא, לא מאמין בייחודו של הבורא, ובזאת הוא עובר עבירה רוחנית. ואם הוא חושב שיש עוד רשות וכוח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול שהוא בעצמו לא רצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה."

כאן אנחנו נכנסים לרמה הבאה, יותר עמוקה של ניתוח המצב שלנו בעולם. אני מסתכל לא רק על האחרים כעל בובות הנפעלות על ידי הבורא, אלא גם על עצמי. אני בעצמי אותה הבובה בדיוק שבה פעולת יד הבורא, ולא משנה מה אני אעשה, מה אני אחשוב – כל זה בא ממנו.

ומה עוד קיים חוץ מהכוח היחיד הזה שפועל בכל דבר?

דווקא את הנקודה הזאת, שאינה תלויה בבורא, אנחנו חייבים לגלות, ואנחנו מגלים אותה לפי מידת הדבקות עם הבורא. הרי, כל מה שמסביב אלה הן הפעולות של הבורא, ואני בעצמי גם הנברא שלו, גם הפעולה שלו, ואין בי עדיין נקודת העצמאות מהבורא. הוא רק מתחיל להתגלות במקום כלשהו בתוכי, כמו טיפת זרע שממנה מתפתח העוּבָּר, ואחר כך נולד האדם. בתוכי ישנו גֵן רוחני, "רשימו", אבל אני חייב להתחיל לפתח אותו.

כאשר אני פונה לבורא דרך הקבוצה עם הרצון האלטרואיסטי שלי, בהבנה שהכול זה הוא, הפעולה שלו, הגילוי שלו, כאשר אני כל הזמן מכוון את עצמי אליו כאל הכוח היחיד שמפעיל גם אותי, וגם כל דבר סביבי – דווקא אז מתוך המצב של גילוי מוחלט של הבורא, השליטה המוחלטת שלו, אני מתחיל להרגיש את ההתפתחות של הנקודה הזאת. זה הוא העוּבָּר של הנשמה שלי, כאשר אני הופך להיות דומה לו. המצב הזה מתחיל להתגלות בנו כעיבּוּר, כהשגת המדרגה הראשונה מעל ה"מחסום".

במילים אחרות, אם עוברים עליי אירועים כלשהם, אני מרגיש בי תגובות חיוביות או שליליות. רגשות חיוביים מכוונים אותי להתקרבות, לאהבת הזולת. הזולת, זה החבר שהולך איתי לאותה המטרה. אם מתעוררות בי מחשבות טובות, רצונות, פעולות, כוונות, אני חייב להודות לבורא על כך שבזכותו הם התעוררו בי. ולהיפך, אם מתעוררות בי מחשבות ורצונות שליליים, דחף להתרחק מהאחרים, לנוח קצת, לצאת מהקבוצה, אני מייד חייב לבקש ממנו להסיר אותם ממני ולא לשחרר אותי.

העניין הוא לא בזה שאני מפחד מהירידות, אלא בזה שאני לא רוצה להיות מנותק מהבורא. האדם לא צריך לעשות חשבון האם טוב לו או רע לו, אלא רק אם הוא קרוב יותר או רחוק יותר מהבורא. אולי אני מרגיש רע, אבל זה מקרב אותי אליו, ולהיפך. צריך כל הזמן להתכוונן, ובהדרגה להתקרב למצב שטוב לי מההתקרבות אל הבורא. לכן, ההתכווננות שלי צריכה להיות רק לאותו הכוח היחיד שבו הכול תלוי.

אם היום אנחנו כולנו נאחד את הכוונות הנכונות שלנו עם הקבוצה המרכזית בישראל, שעכשיו מבצעת פעולות אדירות של הפצה, אנחנו נצליח להתגבר על אותם אלה שרוצים להרחיק אותנו מייחודו של הבורא. אנחנו נעשה את כל הפעולות בהפצה, אבל כל אחת מהן תתממש רק משום שעל ידה אנחנו מדגישים את הכיוון, את התנועה, את השאיפה לבורא.

הילד שמרכיב את הפאזל יחד עם אימא, לא שם לב אליה – הוא עסוק בצעצוע שלו. להבדיל ממנו, אנחנו חייבים לראות את הצעצוע לא כמטרה, אלא כאמצעי להבין מה "אימא", כלומר, הבורא, רוצה להגיד לנו על ידי זה, כדי שהפעולות שלנו תהיינה מכוונות כדי לשמח אותו. זה הביטוי של תכונת ההשפעה והאהבה. אנחנו חייבים לשמח את הבורא על ידי השאיפה שלנו אליו, על ידי הנחישות שלנו ברצון לגלות אותו בכל פעולתו בעולם הזה. זאת צריכה להיות המטרה שלנו.

אני מקווה שהכנס שלנו מאוד יחזק את כולנו וייתן לנו הזדמנות להתקדם בצורה רצינית בהפצה שלנו בכל העולם ובישראל. באופן כללי, למצב הסופי של היום, או לתוצאה של פעולה מסוימת אין משמעות מיוחדת. אם בעזרת הפעולה הזאת אנחנו הרגשנו צורך גדול יותר בבורא, אם אנחנו שאפנו קצת יותר אליו, אם הרגשנו שאנחנו תלויים רק בו, צעקנו אליו בליבנו – זה מספיק. ואפילו זה שאנחנו לא מסתפקים בזה, זה כבר הישג ענק. היה כדאי לעמוד מול כל הקשיים כדי להגיע לקשר חזק יותר עם הכוח העליון שעשה איתנו עבודה גדולה ועשה לנו חסד, חיבר בינינו וקירב אותנו אליו.

ואנחנו נשתדל לא לשכוח על כך, ש"אין עוד מלבדו".

מתוך שיעור מס' 3 בכנס בולגריה, 01.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אין עוד מלבדו: פלירט של אוהבים
להפוך את הבורא לשותף
דוחים, כלומר מקרבים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/XUifl

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest