דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הודיה על הרגע ששווה נצח

הודיה על הרגע ששווה נצח

הבעיה הקבועה שלנו בכל המצבים היא, שכשאנחנו נמצאים בעולם הזה אנחנו לא מסוגלים לחבר ביחד שני ניגודים. פיזיקת הקוונטים המודרנית גם היא מתמודדת עם העובדה שהאור הוא גם גל וגם חלקיק. ולמרות שגל וחלקיק הם לא מהווים ניגוד מושלם, אך הפיזיקאים גם לא יכולים להבין כיצד הם יכולים להיות משולבים בתופעה אחת. הם עדיין לא מסוגלים לראות תופעה כזאת שבה מתחברים בו זמנית ומנוגדים בו זמנית שני מושגים שונים לחלוטין, כמו שזה קורה בעולם הרוחני, אבל הם כבר רואים את ההתחלה של זה.

בעיה דומה מתעוררת אצל האדם שלומד קבלה, רק לא ברמה של הדומם, כמו בפיזיקה, אלא ברמה של המחשבות, הכוונות, ההרגשות – במדרגה הרביעית לעומת המדרגה הראשונה של הדומם. המדרגות הראשונות הן, דומם, צומח וטבע החי, ורק אחריה דרגת האדם, הקובעת את השכל והלב, ההרגשות והמחשבות, הכוח והתובנה.

הדואליות הזאת מייצרת לנו בעיות גדולות. מצד אחד, אני צריך לראות את האמת, ואני רואה אותה דרך העיניים שלי – כל העולם המקולקל החומרי הזה, השרוי במשבר, ואת עצמי בתוכו גם במשבר. מצד שני, אם אני אתקן את עצמי אז לא יהיה לי יותר מה לתקן ולא יהיה יותר מה לעשות, הרי כל העולם ייראה לי מתוקן והוא באמת יהיה כזה. אני אראה אותו בצורה כזאת, מכיוון ש"כל הפוסל במומו פוסל".

בזה בינתיים אין שום דואליות. הדואליות היא בכך שמצד אחד אני צריך להשפיע על העולם ולדאוג לכך שאוכל להשפיע לכולם טוב. ומצד שני, אני צריך להבין שאני עושה את כל זה בשביל עצמי, והעולם הזה אינו זקוק לזה. כל הקלקולים שאני רואה בו, הם רק מראים לי מקום לעבודה שלי, והם נוצרו כאילו במיוחד בשבילי.

כאן יש את אותה הסתירה כמו בסיפור על אברהם, שנאמר לו שהוא צריך להביא לקורבן את בנו יצחק, אבל דווקא דרכו הוא יכפיל את הצאצאים שלו – אלה שני דברים מנוגדים. כך אנחנו צריכים לראות את הדרך שלנו: מצד אחד, אנחנו דואגים לתקן את כל מה שמתרחש בעולם החיצוני. ומצד שני, אין לנו מה לדאוג, הרי כל המציאות נמצאת כבר במנוחה מוחלטת והיא מתוקנת.

האדם צריך להודות לבורא על הרגע האחד בחייו, שבו הוא הרוויח איזשהו מגע עם הכוח העליון. נשאלת השאלה, איך אפשר להבין את זה? אבל אם הוא היה אפילו רגע אחד במגע עם הבורא, זה כבר לא היה סתם רגע. הרי הוא היה חודר לתוך הרגע הזה ויוצא דרכו לעולם העליון, העולם הנצחי, שלא קיים בו זמן, ולכן כל רגע שווה לנצח.

לכן, אם האדם יכול באמת להודות על הרגע האחד, הוא כבר נמצא בסוף התיקון, או לפחות תיקן את המדרגה הנוכחית.

דווקא זאת הסיבה, שבגללה קשה לנו להיות במצבים רוחניים ולהסכים איתם, ודרך אגב, זה נעשה בכוונה. לכן, כל עבודתנו היא "למעלה מהדעת", "כשור לעול וכחמור למשא" אנחנו חייבים לקבל את התנאים הרוחניים. ועל אף שאיננו מבינים אותם, אבל "הרגל נעשה טבע שני", האור בהדרגה ישפיע ויבנה בנו רצונות חדשים. כך אנחנו נגיע למצב, שבו כל הניגודים יתחברו לאחד. ואז דרכם נוכל להיכנס לעולם הרוחני.

מצד אחד, האגו שלנו יותר ויותר מפריד אותנו מהאחרים, הרי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". המרחק הזה בין הרצונות נשמר לתמיד, אבל אנחנו עובדים על כך, שבאמצעות הכוונות נתחבר לאחד שלם. יוצא, שכל אחד נפרד מהאחרים במרחק אין סופי, אבל בכוונות אנחנו נמצאים בתוך נקודה אחת משותפת, ובה נמצא הבורא.

מתוך ההכנה לשיעור 14.01.2013

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/jljV2

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest