ההשגחה היא תמיד אידיאלית. ואני?

שאלה: באיזה רגע הבורא מחליט: "זהו, מספיק, הטבעתי אותך בייאוש גמור, מספיק"?

תשובתי: האם בכלל כדאי לדאוג על זה?! הבורא הוא כוח קבוע, חוק שאין לשנותו, שלמות, נצחיות, קביעות. אין בו כל שינוי, הכול תלוי רק בי. באיזה צד שאני פונה, זו התשובה שאני מקבל, בתיאום מושלם עם הכיוון למטרת הבריאה.

הבורא הוא עולם אין סוף, היכן שקיים כלי שלם, אור שלם, מסך שלם, היכן שמרוכזים המאמצים, האכזבות, ההצלחות וכל השאר. לשָם מכוונים אותי הרשימות שלי. מהמצב השלם הזה, מהקווים המושלמים של התמונה הסופית, אני מקבל השפעות מעוררות בהתאם למצבי האישי. מכוונים אותי קדימה על ידי מנות קטנות של ייאוש וכוחות, הכרה והסתרה, על ידי ההשגחה הרב-גונית והעדינה.

אינני יודע בעצמי באילו צירופים צריכות להגיע אליי התחלות כאלה או אחרות. זה מותנה במבנה הנשמה שאני משׂיג בהדרגה, בכך שמתקדם הלאה. דווקא בתוך הנשמה אנחנו משׂיגים קשר עם האין סוף ואז מתחילים להבין כיצד השלם מתחבר עם החלק שלו, עד שהם הופכים לאחד שלם.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 09.01.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הנהגה עליונה עם פנים רב-פרצופיים
אדם עם "חוש טעם" מפותח
כיצד להשׂיג את השלמות