הדרך אל הבורא

שאלה: אם כל אחד בעשירייה מפריש משהו, שאיפה והשתוקקות למטרה, הַכְווָנה לבורא, לאזור המשותף שמאחד את כולנו ויוצר משהו עגול, יחיד, איך מתוך העגול והיחיד הזה יוצא אחר כך הגוף של הפרצוף הבא?

תשובתי: אנחנו הראשונים בעולם שמתחילים לרכוש את המרחב הרוחני בקנה מידה קבוצתי, ומכריזים שאנחנו רוצים להשיג קשר עם הבורא ופונים אליו. בכך שאנחנו משתדלים "למשש", ולחפש היכן המגעים האלה, התקשורת עם הבורא, אנחנו משתדלים לעשות זאת עם הבנה כללית של כל ההתפתחות.

התקדמנו הרבה לקראת זה, כדי להרכיב קבוצות ולהבין מה זה אומר לעבוד בהן, מה הצורך בהן, מהי מטרת הבריאה, באיזה אופן אנחנו מתקדמים אליה, כיצד להיאבק באגו שלנו, מה מהווה מערכת העולמות, המדרגות רוחניות וכולי. כל זה מתעכל על ידינו בהדרגה.

חלפו שנים, עד שכל זה חדר לתוכנו. ועכשיו, כמו אדם שסיים את בית הספר, קיבלנו השכלה כללית ועלינו ליישמה בחיים. עכשיו אנחנו כביכול מתקבלים לאוניברסיטה. היא גם עדיין לא החיים הרוחניים עצמם, אבל היא צריכה להכין אותנו אליהם כדי שנהפוך למומחים. לכן עכשיו מתחילה עבודה קצת אחרת.

אבל גם אליה התקדמנו די הרבה זמן. אנחנו מדברים בערך חמש שנים על עשיריות. אנחנו מתחילים להבין בהדרגה, שזו לא סתם עשירייה, כמו שאוספים ילדים בגן כדי שהם לא יריבו, לא יקללו, לא ישתוללו, אלא יהיו מאורגנים בצורה טובה, לא. אנחנו רוצים לבטל את עצמנו בעשירייה. אני יכול להזמין ולעורר על עצמי את האור העליון רק דרכה. במידה, שבה אני רוצה להיות בעשירייה, להתאים את עצמי אליה, להתחבר עם החברים, אז האור העליון יפעל עליי. לכן העשירייה נחוצה לי. כלומר, אני כבר מתחיל להתייחס אחרת לעשירייה.

אני לא יכול לפנות לבורא בלעדיה. תחילה אני צריך להתחבר עם החברים ודרך הקשר המשותף שלנו מתוך מרכז הקבוצה, שבתוכו כולנו מבטלים את עצמנו זה בפני זה, לפנות אליו ולראות אותו מתגלה במרכז הקבוצה. מרכז הקבוצה, זה מרכז השאיפות והכמיהות שלנו, ההשתוקקויות, הקשר. דווקא שם  יתגלה הבורא בינינו, שם אני אוכל למצוא אותו דרך החברים.

עכשיו עלינו ליישם זאת באופן מעשי. אבל בינתיים אנחנו עוד לומדים. כאשר כתוצאה מהלימוד נתחיל להרגיש פעולות רוחניות: אנחנו כלפי הבורא והבורא כלפינו, בקבוצה בינינו, בהתאם לחיבורים, לאינטנסיביות שלהם בכמות ובאיכות, מעל לכל ערכי האגואיזם השונים שבכל אחד, אז נתחיל לשחק בינינו. בכל אחד ישחק האגו שלו. כל אחד יתחיל לכייל את עצמו כדי להיכנס לקבוצה עם האגו המיוחד שלו ולהתחבר עם האחרים, עם הנשמה המיוחדת שלו, ועם ההשתוקקות המיוחדת לו.

הכול מתחיל להתנגן בתוכנו, כמו ניגון על קלידים. ואנחנו, בזה ששומעים את המנגינה הזאת, נתחיל לשוחח דרכה עם הבורא. זה כמו פסנתר שמופעל על ידי מחשב ואנחנו רואים כאילו מישהו בלתי נראה לוחץ על הקלידים והפסנתר מנגן. אנחנו נשחק עם עצמנו, כל אחד עם השינויים שלו, אבל בשילובים שונים. הכול יהיה מופנה לבורא, והבורא בתגובה יתחיל לשחק בינינו ובאופן כזה למלא אותנו. לזה עלינו להגיע.

בודאי עולות שאלות: האם כולם יכולים להגיע לזה ובאיזו מהירות? על כך אני יכול לענות מיד. כולם יכולים! מפני שלכל אחד יש מקום משלו וזמן השתתפות משלו במשחק הזה. בעניין זה לא צריך לדאוג. אנשים, שרוצים ומשתוקקים להגיע אל המטרה, יעשו זאת. מפני שבאופן כזה עלינו להתחיל לתקשר עם העולם העליון, עם הבורא.

מתוך שיעור בשפה הרוסית, 04.04.2019

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ZKJ03

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest