דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הבורא מסתתר בינינו

הבורא מסתתר בינינו

שאלה: אם הדבר העיקרי זה להתייאש מכוחותיי עצמי בדרך הרוחנית, אז למה צריך עוד להעמיס עלינו כל מיני צרות גשמיות?

תשובתי: הבורא לא מכביד עליך ולא מעמיד לפניך שום מכשולים. זה אתה בעצמך מתבלבל. אם היית יכול מהרגע הראשון, רק ברגע שהתחלת ללמוד, מייד לשמוע לעצה שצריך לתקן את היחסים בינינו, ולמצוא שם את הקשר שלנו ובתוכו לגלות את העולם הרוחני, אז ההפרעות שכל הזמן מתגברות לא היו לך כהפרעות, זה היה גילוי כל פעם של עביות חדשה, של מדרגה יותר עליונה. אף אחד לא הפריע לך לקבל את העצה הזאת ולבצע אותה. זה לא היה מפריע, אלא להיפך זה היה עוזר לך לעלות ולחזק את הקשר, להדק אותו, לגלות את מהותו הפנימית, שנקראת "אור".

אבל אתה מחפש את גילוי הבורא לא בעל מנת להשפיע ולא דרך השפעה לזולת, אלא במקום אחר לגמרי, במקום לחפש אותו בין החברים. אז מי אשם בכך שאתה לא מצליח? יכול להיות שמאותו הרגע שהגעת, ועד היום, אתה בנית כל מיני מחסומים שמפרידים אותך מהעולם הרוחני במקום להתקרב אליו. על אף שגם בדרך הזאת מגיעים בסופו של דבר להחלטה הנכונה, מתוך זה שמתייאשים וסוף סוף מגלים שנכנסנו למבוי סתום וצריך לחזור וללכת בדרך אחרת.

כתוב (קהלת ז, כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים." בעצם, זו נקודה פשוטה מאוד, ואילו אנחנו פשוט לא מאתרים את מקום השבירה הנכון. אנחנו רוצים להכין את הלב העצמי שלנו למילוי, כך היא הנטייה של כל אחד.

אבל אנחנו לא רוצים להסכים עם העובדה שמקום המילוי נמצא בינינו! יש בינינו חריץ, תהום, ואקום ריקני שחור. אבל זה בכלל לא מדאיג אותי, אני דואג לזה שאין בתוכי מילוי! כלומר אני חושב על מקום אחר לגמרי, במקום אותו המקום שבו צריך להתגלות הכוח העליון.

גם את המושג "הכוח העליון" אני מפרש לפי הדעה שלי כאיזה מילוי מפתה, השגה נפלאה, הבנה, הרגשה נעימה. אבל הכוח העליון האמיתי זו הופכיות גמורה לֵמה שאני מתאר לעצמי. ההשתוות אליו היא בכך, שאני משפיע לזולת, ממלא אותו, מתעלה מעל עצמי, מבלי לחשוב על עצמי, מבטל את עצמי, מצמצם. אני להיפך, לוקח מעצמי הכול, מונע מעצמי את כל המילויים רק כדי להעביר אותם לזולת. רק מעל עצמי אני מחפש איך למלא את האחרים.

זהו המילוי הרוחני שאותו אני מרגיש בזולת באותה המידה שאני מוכן לספק לו מעל לרצונות והתשוקות העצמיים שלי. אבל אנחנו אפילו לא חושבים בכיוון הזה. לפעמים אנחנו נוגעים קלות בהרגשה כזאת, באיזה שהוא כנס עוצמתי במדבר, אבל אחר כך שוב חוזרים, כל אחד לאינטרס האישי שלו, ובזה הכול מסתיים.

הקבוצה לא תומכת בי, לא מחזיקה אותי מרוכז בנקודה היחידה החדה הזאת, והאגו שלי כל הזמן מושך אותי למטה, לתהום. אז מה אפשר לעשות?

וכל זה מפני שאנחנו לא תומכים ומחזיקים זה את זה. הכוח שיכול להציל אותנו נמצא בינינו, בתוך החיבור שלנו, בלהקה המשותפת, ולא בכל אחד מאיתנו. הכוח הזה של החיבור שלנו הוא האור, ומשם אנחנו צריכים לדרוש אותו. באותם החריצים שבינינו, במחסומים, בקירות, שם בפנים נמצא ומסתתר האור, הבורא.

ואפשר לגלות אותו רק אם אנחנו נתחיל להתחבר זה עם זה בכזאת צורה, שהחריצים האלה ייעלמו, ואז ישר באותו המקום אתה תגלה את הבורא, שם איפה שהוא ניסתר עכשיו.

כל העניין הוא, שאתה שומע אבל לא מממש את העצות במקום הנכון. כי אתה לא יכול להסכים עם מה שאומר הרב"ש: " אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בניין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל…".

צריך פעם אחת לקבל החלטה ואחר כך כל רגע לבצע אותה. אבל אם כל אחד דואג לעצמו ולא לאחרים, אז שום דבר לא ייצא. אם אני חושב איך לממש את זה בעצמי, אז זה לא יעבוד. כל מחשבה חייבת לעבור רק דרך האחרים, מפני שזו מערכת אנלוגית סגורה.

מתוך שיעור על אגרת נ"ז של בעל הסולם, 13.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
חוק פשוט של גילוי
מקום טוב בקומה העליונה
כל אחד מסתובב בפני עצמו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/T4TfS

One comment

  1. ובכך אתה טוען שאינך מוכן לקבל משיח

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest