האור מצידו השני של המשבר

מיום ליום העולם שוקע יותר ויותר לתוך החושך ואפיסת הכוחות, ומאבד את התקווה לעתיד. הולכת וגדלה ההרגשה של חוסר המוצא וחוסר ההבנה מה ואיך לעשות הלאה.

אפשר לדבר ולבלבל זה את זה, אפשר להוציא מיליוני בני אדם לרחובות, שינפצו חלונות ויציתו הכול, אבל מה הלאה? – אין תשובה! אפילו למשטרה אין כוח ללכת נגד המפגינים, ואפילו לא לממשלה. עד כדי כך הכול נופל ושוקע כל כך עמוק לתוך הייאוש.

והממשלה אינה יכולה לעשות דבר בנידון. הרי אין לה לא את הכוח ולא את הכסף כדי לפתור את הבעיה. המוצא היחיד הוא למצוא שפה פשוטה ונגישה, גישה נפשית, כדי להסביר לאנשים מה קורה עם העולם, כדי שהם יבינו, שיש רק פיתרון אחד. הוא אמנם אינו נראה בר-ביצוע, מפני שהוא נמצא בצד של הגלובליות והאינטגרליות, מצידו השני של המשבר.

אנחנו חיים בתוך המשבר! אך אנחנו צריכים להתעלות מעליו ולהסתכל עליו מהצד. בינתיים לא ברור איך נצליח בזה וכמה נוכל לעשות, אך זוהי חובתנו. נקווה שנצליח.

לראשונה בהיסטוריה הגיע דור חדש, שאינו מרגיש את יום המחר. אין לו כל תוכנית לעתיד. ודבר כזה לא היה אף פעם. תמיד התחוללו מהפכות כלשהן, אבל בהן אנשים רצו להשיג איזושהי מטרה קונקרטית וחשבו להגיע בדרך כזאת לחיים טובים יותר. אך היום, אנחנו רואים שאנשים מתפרעים מבלי שתהיה להם סיבה גשמית נראית לעין, אלא פשוט כי הם רואים לפניהם רק חושך. זאת כל הבעיה. אין רצון וחשק להתחתן, להוליד ילדים, להשיג משהו בחיים. הם רואים שכל זה אינו מביא מילוי.

ואז נשאר להם רק להתפרע ולקחת סמים. וזה מובן, כי אלה התופעות שהייאוש מוביל אליהן. לכן, עד שלא נגיע לפיתרון, כך זה יימשך בכל רחבי העולם. אבל עכשיו אנחנו לפחות מבינים שהמקובלים אינם מדברים לשווא.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 12.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
אי אפשר להמשיך לעבוד לפי התוכניות הישנות
הדור שאינו מרגיש את יום המחר
כל העם כמו משפחה אחת