האדישות גרועה מהשנאה

האהבה והשנאה באות ביחד. הכלל הזה חייב פשוט להיחרט בי ולהפוך לתוכנה שלפיה אני מתייחס לעולם ושדרכה אני מסתכל על הכול. בצורה כזאת אני תמיד אמצא בקו האמצעי, בשליש האמצעי של התפארת, ב"קליפת נוגה", בנקודת הבחירה החופשית שלי.

אחרת אני בשום אופן לא מסוגל להתמצא ולדעת היכן אני נמצא – בשליטת ההשפעה או בשליטת הקבלה, או בכלל בערפל מוחלט. כל עוד לא יצרתי את שני הקווים המנוגדים, אני בכלל לא נמצא בעולם שיכול להיחשב אמיתי.

לכן אנחנו עוברים כל כך הרבה עליות וירידות, עד שנתחיל להבין את החיסרון שבהימצאות רק בקו ימין, או רק בקו שמאל. להיות רק בימין או רק בשמאל – זהו מצב אגואיסטי, קליפה, קליפת ישמעאל או קליפת עשיו.

אבל אם אני נמצא בקו ימין ובקו שמאל כדי לאחד אותם ולהתעלות מעליהם, כך שקו הימין יהיה תמיד קצת מעל השמאל (כמו שתמיד נהוג לפנות לצד ימין) – בכך אני בונה את הקו האמצעי. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה" – קו ימין שולט על קו השמאל.

אבל שניהם קיימים ותומכים זה בזה. דרך המערכת הזאת של שני הקווים מתאפשר לי לראות את חשיבות ההשפעה בהשוואה לקבלה. ואם לא תהיה קבלה, ביחס למה נוכל לבדוק?

לכן השנאה והדחייה חייבות להתקיים. אדם שלא נכנס לקשר הדוק עם החברים, לא רוצה להתחבר ומעדיף לעמוד בצד – הוא יכול להיות ביחסים מצוינים עם כולם: כביכול חבר טוב, שקט, רגוע, אך הוא לא משתתף בעבודה.

ולהיפך, אדם שרב עם כולם, מתפרץ, ולא מסוגל להסתדר עם אף אחד – יכול להיות שהוא דווקא יוכל ליצור את הקשר הפנימי עם החברים. לא צריך לראות את זה כקריטריון לבדיקה ולשפוט לפי ביטויים חיצוניים כאלה – אבל שכל אחד יבדוק את עצמו מבפנים.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 31.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
החופש נולד מתוך האהבה
לחדור אל האהבה דרך בריקדות השנאה
לבקש לאהוב