דף הבית / אקטואליה / דיכאון גיל ההתבגרות

דיכאון גיל ההתבגרות

הערה: כמות הסובלים מדיכאון בגיל ההתבגרות בארה"ב גדלה עד ל– 11-13%, למרות זאת הם פונים לעתים רחוקות לרופאים.

התייחסותי: אותם מתבגרים אינם מבינים שהם סובלים מדיכאון, הם סבורים שזו מעין דרך כניסה לחיים.

הערה: אומרים שיש שלושה סימפטומים עיקריים לדיכאון. הראשון, ירידה חדה בהישגים בפעילות שעד לא מזמן הייתה מוצלחת: לימודים, עיסוק במוזיקה וכולי. שני, שינויים בצריכת מזון. או שהאדם אוכל הרבה או שהוא מאבד לגמרי את התיאבון. שלישי, חוסר יכולת להתרכז במשהו קונקרטי ורצון להתבודד מהסובבים. בני נוער בגילאים 12-17 נוטים לכך במיוחד.

תשובתי: צעירים בגיל הזה מתחילים לחפש את משמעות הקיום "אני מתחיל את החיים, במה אני אעסוק?" ואז הם מבינים שאין במה לעסוק. בעבר הלא רחוק היו מכבדים פיזיקאים, משוררים, נגנים, מתמטיקאים, אסטרונאוטים, רבי חובלים, הייתה אז רומנטיקה ואילו היום, מעניין את כולם רק הכסף. טבעי הדבר שכל התעוזה, ההישגים, הרומנטיקה הפכו חסרי ערך. הצעירים אינם יודעים מה זה אידיאל שלמענו כדאי לחיות, לסבול, הרי אלה השנים שבהן אדם רוצה להשקיע למען איזו מטרה נעלה כי אז מופיע באדם כבוד עצמי, הוא גאה בהשתייכות שלו למשהו נעלה, מיוחד. בעבר בני נוער חלמו על מעשי גבורה, אפילו ה"היפים" הלכו אחרי אידיאל של טוהר ואילו עתה כל זה נעלם.

היה נדמה שלצעירים יכול להיות הכול, כי היום לנסוע להודו זה כמו לנסוע לבקר את סבתא בעיר הסמוכה. אבל השאלה שעולה היא "לאן עליי לנסוע ובשביל מה אם אני כבר יודע מה יש שם?" לכן כבר לא נשאר להם שום דבר, לא מטרות נעלות ולא משמעות בחיים. אני לא יכול לתאר לעצמי איך אפשר לחיות בצורה כזאת, כשהייתי צעיר נקרעתי בין הבחירות מי להיות, היו לנו הרבה מאוד אפשרויות ואילו היום הצורך הזה נשאר עמוק בפנים, הוא מיד נכבה, מפני שאין כלום מלפניך. כתוצאה מזה, מופיעה אצל האדם אכזבה עצומה מכך שבפנים נסתר צורך גדול, מתח, רצון וכנגדו מתפתחים ריקנות וזלזול במה שהוא רואה בחיים. אין לְמה להשתוקק, אין במה להשקיע את עצמך. היכן הלילות חסרי השינה? היכן החיפושים? אין כלום. לכן, אנשים "לא מוצאים" את עצמם. בשנות הנעורים הם לא יכולים להבין ולדעת לאיזה כיוון ללכת, האם ללמוד בפקולטה לכלכלה כדי לעשות כסף או ללמוד מדע כלשהו שמקבל "פירורים משולחנם של העשירים", שהמיליארדרים "זורקים" להם. אין להם אפשרות לחלום, לא גירו אותם, לא הובילו אותם קדימה, שום דבר לא מעניין אותם.

שאלה: מה יהיה?

תשובתי: תגיע אכזבה גדולה עד כדי כך שהם ירצו להשמיד את העולם הזה שלא מבטיח להם דבר אלא פשוט מאלץ אותם לחיות. לכן מתרבים מקרי ההתאבדות, הבריחה לדאע"ש ולשאר ארגוני הטרור הופכת להיות פופולרית, יש צריכת סמים, שקיעה במשחקים מטורפים באינטרנט, העיקר להסיח את הדעת ולהעסיק את עצמם במשהו. זהו דור אבוד, אין לנו מה להציע להם ואין להם מה להציע לעצמם. באופן כללי אנחנו חיים לפי חוק ההתמדה.

שאלה: האם בכל זאת אפשר להציע להם דרך מוצא כלשהי?

תשובתי: ישנו רק מוצא אחד. אנחנו בכוונה מצאנו את עצמנו בכזה מצב, יצאנו לישורת הסופית ונשאר לנו רק דבר אחד, איחוד כולל בינינו כדי להשיג את המדרגה הבאה של ההתפתחות שלנו. שם כבר נפתחים מרחבים חסרי גבולות, מילויים, העזה, רומנטיקה, הכול!

התפקיד שלנו הוא להביא את הנוער לדרך ההתפתחות הזו. מצידם האכזבה "הבשילה" ולמרות השליליות יש להם צורך פנימי. מצידנו צריכה להיות גישה נכונה כדי לדרבן אותם לרומנטיקה הזאת, להשגה מיוחדת ולגילוי העולם. לא מדובר בגילוי של איזה שהן ביצות, יערות  ואפילו יציאה לחלל כדי להסתובב סביב כדור הארץ, אלא מדובר על עולם חדש לחלוטין, עולם שאליו אנחנו יכולים לעלות, להתקיים בו ולבנות את עצמנו בכיוונים שונים, בתכונות וצורות שונות, ליצור, להעז, להיות שווים לאלים. זה מה שאפשר להציע לצעירים רק צריך למצוא את הגישה הנכונה כלפיהם ולהציע להם. הבעיה היא רק במגע הראשון איתם, עלינו למצוא אותו. לא כדאי לחכות, צריך להתחיל עכשיו.

מתוך תוכנית טלוויזיה "חדשות עם מיכאל לייטמן" 18.07.2016

 

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/aZj7B

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest