"גילה ברעדה"

בעל הסולם, מאמר "ענין גילה ברעדה, בעבודה", ספר "שמעתי":

"לכן, במקום שיש אהבה, צריך לעסוק ביראה גם כן. לכן גם בזמן שיש שתיהם אז יש שלימות, אחרת כל אחד רוצה לבטל את השני. שאהבה נקרא ישות, מה שאם כן יראה נקראת חסרון וחלל ורק שתיהם ביחד יש שלימות, וזה נקרא ב' רגלים, שדוקא שיש לו ב' רגלים האדם יכול ללכת."

כל העבודה שלנו מתרכזת בשני קווים: ימין ושמאל, והקו האמצעי כבר מגיע מלמעלה. במקום שלנו למטה אנחנו קודם כל צריכים לדאוג לשלמות. תמיד צריך לפנות תחילה ל"קו ימין" ולעסוק בו: לחשוב כמה שיותר על שלמות, על גדלות הבורא, על חשיבות המטרה, על גדלות החברים והקבוצה.

מצד שני, אי אפשר כל הזמן להיות רק בשלמות, כי אז לא תהיה התקדמות. אם האדם אף פעם לא יוצא מהמצב השלם, אז זה נקרא "חסידות", כאשר כל אירוע מתקבל כאילו באהבה ובשמחה.

הוא מעלה את עצמו בצורה מלאכותית ליחס כזה, שמוכן לשמוח לכל מה שלא יקרה. בצורה כזאת הוא מבטל בתוכו את הביקורת. ולכן גישה כזאת אפשר להעביר לאדם בעזרת החינוך. החינוך מכניס לאדם קו אחד: ימין או שמאל, והוא הולך רק בקו הזה וכל הזמן מחזיק בעיקרון אחד.

ישנן דתות ואמונות שמחזיקות את האדם בשמחה, בהתרוממות רוח תמידית, ואחרות להיפך, מחזיקות אותו בבכי תמידי, בכך שמכריחות אותו "לאכול את עצמו" ולהרגיש את עצמו כחוטא, כמו "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

אבל לצורך ההתקדמות הנכונה והבנייה של האדם, מוכרחים להיות שני הקווים, והאדם חייב לבנות אותם בעצמו. עד כמה שמסוגל, הוא חייב לפתח את "קו ימין" שלו על ידי הסביבה, בכך שמתאר לעצמו את גדלות הבורא. הוא בונה את "קו ימין" באותה המידה שמסוגל לבטל את עצמו כלפי הסביבה שמספקת לו את הרגשת גדלות הבורא.

זאת אומרת, כבר ב"קו ימין" הוא צריך לבטל את עצמו, וזה אומר ש"קו שמאל" נכלל ב"קו ימין". ואם בצורה כזאת מכניע את עצמו כלפי גדלות הבורא שאותה הוא מקבל מהסביבה, ובונה מזה את "קו ימין" שלו, אז זה כבר חלק מהעבודה הרוחנית ולא סתם כדי להחזיק את עצמו בשמחה.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 17.10.2012

ידיעות קודמות בנושא:
תנועה קדימה במקום רוגע שקרי
שמחה מציפיית העלייה
רגש רוחני

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/prrjh

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest