בשיא השינויים

מתוך כנס החינוך האינטגרלי, סדנה מס' 4

לפני שנברא העולם שלנו, נברא הכלי הרוחני, ונשבר. ועכשיו בעולמנו עלינו לשחזר אותו, לחברו מחדש מהחלקים השבורים. החלקים הללו הם אנחנו! והשבירה היא בדחייה ההדדית בינינו. חלק מהכלים, כלומר, אנחנו, קיבל התעוררות מלמעלה ובצורה כזאת אנחנו שואלים את עצמנו אודות שאלת משמעות החיים.

משמעות החיים נמצאת מעל החיים שלנו, מפני שאנחנו לא שואלים על כך במסגרת החיים האלה. אנחנו חושבים רק כיצד להסתדר טוב יותר בחיים. וכאשר אנחנו מתחילים לשאול "מה הטעם בחיים?", זאת כבר שאלה מעבר לגבולות עולמנו, זאת כבר שאלה המופנית כלפי מקור קיומנו, כלפי הבורא.

באופן כללי, כל האנושות נמצאת בתנועה לקראת האיחוד, אבל בדרך לא נעימה ביותר ולא המהירה ביותר. בצורה כזאת כולנו התקדמנו והגענו לרגע הזה, כאשר התפתחותנו הביאה אותנו לקו הסיום שבו כולנו צריכים להתחיל להתחבר.

ישנה קבוצה, כל מי שקיבל התעוררות מלמעלה. ועלינו לממש על עצמנו את שיטת התיקון, להתחבר עם הבורא בצורה מינימלית. מפני שהחיבור עם הבורא אפשרי רק במידה שאנחנו נקבל חסרונות מכל העולם.

אנחנו נקבל מכל העולם חסרונות רגילים, כלומר, את כל ששת החסרונות שמנה בעל הסולם, רצונות השייכים לאדם, לגופו, והם: אוכל, מין ומשפחה, ובנוסף לכך ישנם רצונות השייכים לקשר האדם עם החברה שמכוונים לכסף, כבוד ומושכלות.

כל ששת הרצונות פועלים על כל אדם בעולם שלנו, אבל הם מתגלים בכל אחד בצורה שונה. ובכל אחד מהם יש המון מרכיבים שונים, רצונות יותר קטנים.

כל התפתחות האנושות הייתה מכוונת קודם כל כדי לפתח בבני אדם רצונות הקשורים לאוכל, מין ומשפחה, להביא אותם להגדלת הרצונות לכסף, כבוד ומושכלות, כדי שיעברו דרכם ויגלו חוסר מילוי מהם. אף שבינתיים קשה לומר שהאנושות כולה נמצאת במצב כזה.

אוכל, מין ומשפחה הם רצונות גופניים אשר בעקרון אינם זקוקים לשום תיקון. אבל ברצונות יותר גבוהים: לעושר, כבוד ומושכלות, מתגלה באנושות אגו יותר גדול. וגם האגו הזה, באופן כללי, הוא רק "הקדמה" והוא נחוץ כדי שגם בו נגלה חוסר של מילוי אמיתי, את המשבר. כי חוסר במילוי אמיתי הוא הרגשת המשבר.

לכן, עכשיו אנחנו נמצאים בשלב שבו האנושות עוברת תופעות שונות של משבר. ותופעות המשבר הללו כל הזמן תתחלפנה. חלק מהן ישפיעו יותר על הכלכלה, האחרות על המוסר, וחלקן על הפוליטיקה, על המשפחה… באופן כללי, אלה יהיו משברים רבים ומגוונים. ובהתאם לזה נצטרך להבין כיצד עלינו לעבוד עם האנשים.

בעקרון, השיטה היא אותה השיטה, אבל הגישה לאנשים צריכה להיות בהתאם לצרכים שלהם. כלומר, לכל ציוויליזציה, לכל תרבות שקיימת היום בעולם צריכה להיות גישה מיוחדת. לכן, הרצונות מתפתחים במדינות שונות, באנשים ובאזורים שונים, בהתאם למקום שבו עלינו לעבוד.

תסתכלו למשל, כיצד זינקה אמריקה הלטינית ברצון למימוש הרוחניות ועד כמה מפגרת אחריה אירופה. אין כאן גישה חד משמעית. אנחנו לא יודעים מדוע זה קורה כך.

בהתאם לכך, עלינו כל הזמן להרגיש את הדופק, לראות היכן להשקיע יותר מאמצים, היכן ישנו צורך יותר גדול, הזדמנות לחשיפה יותר גדולה. העולם נמצא בקשר גלובלי, אולם אף על פי כן, מתרחשים שינויים רבים בכל חלקי העולם השונים.

לכן, עלינו להתרכז במקום שיש בו צורך בתיקון, ברוחניות, בשינוי פנימי, או כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כאשר קיימת השאלה "מה הטעם לחיי?", "במה אני יכול להתמלא?", כאשר מופיעה שאלה כזאת, האנשים כבר מוכנים לפנייתנו אליהם.

כפי שכבר דיברנו, השאלה הזאת יכולה להתרחב לתחומים שונים, החל מבעיות בחיי היומיום ועד לבעיות יותר גבוהות, נפשיות, יותר פנימיות. לכן, ניצבת לפנינו בעיה קשה.

העניין הוא, שאנחנו לא יכולים להתחבר לבורא אם אנחנו לא נתפקד כמוליך של החיבור שלו, של השפעתו, שליטתו בכל העולם, כדי "למשוך" אחרינו את כל האנושות. הרי כל המערכת עברה שבירה רק כדי להתחיל להרגיש מתוך השבירה הזאת את הבורא, כדי שנעלה לדרגתו. כך מתגלה ונפתרת כל בעיית היחסים שלו עם הנבראים. "הטוב והמיטיב" מתבטא בכך שהנבראים עולים לדרגתו ונעשים כמוהו. כולם ביחד בלי יוצא מן הכלל.

בדרך הזאת עלינו להיות עם היד על הדופק, וחוץ מזה עלינו להיות מאוד רגישים לכל שינוי ולו הקטן ביותר. אנחנו נמצאים גם עכשיו בעולם העליון, בעולם אין סוף, מוקפים וחדורים באור אין סוף, באור של הבורא. אין שום הבדל בין מקומנו, נכון לעכשיו, ובעתיד. שום דבר אינו משתנה חוץ מההרגשה שלנו, החושים שלנו. משתנה הרגישות, עלינו לפתח ולגלות אותה כדי להרגיש את האור. אנחנו נמצאים בו וחוץ ממנו לא קיים כלום. ובכן, כל השינויים מתרחשים בתוכנו ואין צורך לנוע לשום מקום, צריך רק כל הזמן לעבוד בתוכנו על הגברת הרגישות לאור העליון. זאת מטרתנו.

הבעיה היא שלא קיים חומר ללא תנועה. החומר קיים רק בתנועה מתמדת, בשינוי. אם באופן תיאורטי התנועה הייתה נפסקת, מיד הכול היה נעלם. רואים זאת על האטומים, על החלקיקים האלמנטריים שמהם האטומים מורכבים. אם אנחנו רוצים להרגיש את העולם העליון, חייבים להגדיל את הרגישות שלנו לשינויים שמתרחשים בנו. לפעמים נדמה לאדם ששום דבר אינו משתנה, שהכול קפא, נעצר, שאין שום תנועה. ההרגשה שהחיים קפאו נועדה להצביע לנו על כך שחייבים להגביר את הרגישות שלנו לכל תנועה. וכל התנועות מתרחשות בתוך הרצון.

ברגע שאנחנו מתחילים להתכלל בתוך הקבוצה שמחייבת אותנו להתרכז בבורא דרך הקשר בינינו, אז מיד אנחנו מקבלים אין ספור שינויים בכל רגע. אתם תתחילו להרגיש שכל שנייה היא יחידת זמן אין סופית, מתחילתה ועד סופה. במשך השנייה עוברים המון שינויים. את הרגישות הזאת לשינויים אנחנו חייבים לגלות.

אני מקווה שההתכללות ההדדית בינינו שעכשיו כולנו ביחד עוברים בין היבשות השונות, הציוויליזציות והתרבויות השונות, תטביע בנו את היסודות לרגישות יותר גדולה לשינויים. ואנחנו נתחיל להרגיש בנו כל רגע שינויים עצומים בתוך הרצון, בכיוון, ברגש ובתפיסה. אנחנו כל פעם עוד ועוד נבקר אותם כל רגע ונכוון לבורא דרך הקבוצה ובצורה כזאת נעבור במהירות רבה את יתרת הדרך הדרושה לגילוי הראשון של הבורא.

גילוי הבורא מתרחש דווקא בתוך השינויים הבלתי פוסקים הללו, מפני שלא קיימת קביעות, קיבעון. ברגע שאתה עוצר, הכול נעלם!

לכן, שינויים בלתי פוסקים הם הערובה להרגשת העולם העליון, להרגשת הבורא. בעולמנו, בהרגשה שלנו יכול להיות משהו קבוע, וברוחניות לא יכול להיות. לכן, בואו נזכור היטב שהתנאי הזה יכול להתמלא רק אם אני דרך הקבוצה קשור, נעול כל הזמן על הבורא.

אז כיצד אנחנו מעלים רגישות לרוחניות שאנחנו נמצאים בה? אם אני יוצא מתוך עצמי ומשתדל להקשיב למה שהחבר אומר ופתאום אני מוצא את עצמי בחלל ריק בתוך החבר. אז כיצד בתוך החלל הריק הזה אני יכול להרגיש כל מיני שינויים ותנועות, כדי שאני אכנס לתוך הרצונות הפנימיים שלו שמכוונים לבורא, וכדי שנשתוקק אליו ביחד?

אנחנו מגלים ומשיגים את הבורא במידת הרגישות שלנו אליו, כלומר, כאשר מתגלה לפנינו המרחב הסביבתי ואנחנו משתדלים להרגיש את התכונות שלו, את השינויים שבו, את התנודות שלו כלפינו, או יותר נכון, את התנודות שלנו כלפיו, את השינויים שלנו כלפי תכונת ההשפעה והאהבה.

כדי לכוון את עצמנו לגל מסוים, לתכונת ההשפעה והאהבה, כמו במקלט רדיו, ניתן לנו כל העולם שלנו. בהתחלה נעשה כוונון גס בין החברים, בערך. ובהמשך אנחנו מחברים מעגלים חיצוניים יותר ויותר גדולים של העולם שלנו, וכתוצאה מזה אנחנו מכוונים את עצמנו יותר ויותר במדויק, כדי לגלות יותר ברגש את תכונת ההשפעה והאהבה. ובצורה כזאת אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא יותר ויותר ברור.

כל העולם שלנו, כל הנבראים, השבירות והתיקונים נחוצים רק כדי לכוון את עצמנו להרגשת תכונת ההשפעה והאהבה, הבורא. ועד שכל האנושות לא תיכנס לתוך המערכת של רגש הדדי, של תנודות הדדיות, כוונון עצמי, היא לא תוכל לגלות לחלוטין את הבורא, אף אדם בעולם שלנו.

המקובלים ביצעו עבודה גדולה בעבר, אבל הם הגיעו להשגה בטווח מאוד מוגבל, מפני שהאנושות עדיין לא הייתה מוכנה בכלל להתחיל להרגיש את זה.

אבל, נכון להיום, אנחנו כבר יכולים לקבוע שהאנושות מוכנה להתכלל בתוך הבירורים של הרגשת ההשפעה והאהבה ההדדית ומתוכם להכיר את הבורא. במילים אחרות, היום מתממש בפועל הכלל "מאהבת הבריות לאהבת ה'" דווקא בכוונון לרגישות גבוהה להשפעה, לחיבור הדדי, התכללות הדדית לפי העקרונות "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך".

הכוונון ההדדי שלנו מביא אותנו לכיוון הבורא. ועל ידי הרחבה הדרגתית של מעגל הרגישות שלנו על כל האנושות, אנחנו בצורה כזאת מגלים את הבורא בתוך החוש החדש של השפעה ואהבה.

כך מתממש הכלל "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אבל דווקא בהרגשה, בהגברת הרגישות.

מתוך כנס החינוך האינטגרלי, סדנה מס' 4, 02.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
שלבים בדרך לאיחוד
תשעה שלבים בדרך לאיחוד. נקודה מס' 8
לפתח רגישות לאור

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/5xnN6

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest