קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כל התמריצים למעבר לשלב החדש התחילו במשברים, אבל משברים קטנים: מתחיל קצת להשתבש בחינוך, קצת ביחסים החברתיים, קצת בפיננסים, ואחר כך קצת בשאר המערכות. הזוגיות התחילה להתפרק, הופיעו סמים. לפני כן היה אלכוהול, אבל הסמים התגברו עליו, פתאום התעורר טרור.
כך האנושות התחילה להרגיש חוסר שקט עקב כישלונות בכל מערכות החיים, מכיוון שייצרנו את המערכות הללו על פי חוקים אגואיסטיים, דיסקרטיים, המכוונים לכל אחד מאיתנו: זה שלך וזה שלי, ואל תתערב. כל אחד משמר את החופש שלו, את המרחב האישי שלו. אולם הטבע מתחיל להראות לנו שהוא משמיד את כל הגבולות בינינו, הורס קירות, ואנחנו שוב נכנסים לסוג של מגורים משותפים שאיננו מוכנים להם ואיננו רוצים אותם.
פעם, כשהיינו אגואיסטים "קטנים", היינו מוכנים אליהם. אז לא היה משנה לנו: משפחה אחת, כפר אחד או ישוב אחד. אנשים לא נעלו את הדלתות וחיו בחברות טובה. למשפחה ענקית (הורים, ילדים, נכדים) היה חדר אחד, ולא התביישו אחד מהשני. היום הכול השתנה, אגו ענק מפריד בינינו: כל אחד רוצה להתבודד בדירה נפרדת, להתחבא מאחורי המחשב, הטלפון, וכמה שפחות להיות בקשר עם אנשים. אנשים לא מקימים משפחות, אלא מתחברים בשביל מין לזמן מה ונפרדים.
ופתאום הטבע מתחיל להרוס את כל המחיצות שלנו, את ההתרחקות אחד מהשני. המשבר של היום הוא ללא ספק הגדול ביותר. אנחנו מנסים בכל כוחנו לעכב אותו, לעוות אותו, אך הוא מתגלה גם במדרגות הנמוכות ביותר, היכן שאנחנו בכל מקרה מחוברים בינינו.
היום כבר אין משבר במשפחה, כיוון שהיא מתרסקת. יותר מחצי מהמשפחות כבר לא משפחות ולא רוצים לשקם אותן. שיעור האנשים שאינם רוצים להקים משפחה מגיע ל 70%. אולם היום המצב הזה נחשב נורמלי, ומשפחה מאוחדת, כאשר מתחתנים, מקימים משפחה, מולידים ילדים והכול מתקדם בצורה יפה – זה סוג של אנכרוניזם.
הבעיה השנייה היא הסמים. אנחנו איכשהו מסכימים עם התופעה הזאת, לאט לאט מתקרבים אליה, כאילו נלחמים, אבל בצורה רכה. אנחנו מבינים שזה נגע שאין מנוס ממנו כי החיים והחברה עצמה מאלצים אותנו למצוא איזה סוג של בריחה.
הבעיה הנוספת היא בעיית החינוך, כתוצאה מכך שהגדילה הדמוגרפית של האוכלוסייה יורדת והטיפול בילדים פוחת. ההורים מוכנים להשאיר את ילדיהם באיזשהו מקום ליממה שלמה. לילדים אין שום משיכה להוריהם. הפער ביניהם הולך וגדל. אבל התחושה שאנחנו מאבדים את הדור הבא היא מאוד מינורית: "ניתן להם חינוך טוב או רע – מה אפשר לעשות?" – כך אנחנו מתעלמים מזה בשיקולים שלנו ולא מבינים את מהות הבעיה.
מסתבר, שכל המשברים אינם מורגשים על ידינו כמכות גדולות שמחייבות אותנו להבין שפשטנו רגל בכל תחומי החיים. כיוון שההתפתחות מתקדמת מהשפעות חלשות, קטנות, לגדולות יותר, התהליך הזה דומה לעונש שנותנים לילד – בהתחלה לאט, מנסים לשכנע, ואחר כך נוקטים באמצעים משמעותיים יותר. לכן, כרגע אנו נמצאים תחת לחץ מאוד רציני, ומדובר כבר על החיים שלנו.
העניין הוא, שיצאנו לשני שלבים מאוד רציניים של חוסר ההתאמה שלנו לטבע. בעיית האינטגראליות שלנו, כשאנו מגלים שאנו הפוכים לטבע, הפוכים למערכת המעוצבת על ידו – להיות מחוברים לחלוטין בינינו, אבל משתדלים לברוח מזה באיזשהו אופן. אנחנו מבינים שזה יהיה טוב בשבילינו, אך איננו יודעים כיצד לעשות זאת. כולם מבינים שאם אנשים בכל העולם יתחברו במסגרת חינוכית, לימודית, טכנית, תרבותית, יהיה לנו טוב יותר, קל יותר. אבל איך לבצע את זה בניגוד לאגו שלנו? אנחנו איננו מסוגלים.
וכאן נוצרת הבעיה. אם לא מסוגלים, לא יהיה מה לאכול. פשוט מאוד. לא נוכל לספק לעצמנו דברים הכרחיים ביותר, והדברים האלה הם מזון, ביטחון, הסקה, בית ובריאות פיזית. אלה הם חמשת התנאים ההכרחיים לחיים נורמליים, להישרדות. כיום אנחנו נמצאים תחת לחץ כזה של הטבע, שאם לא נתאים לו, לא נוכל לספק לעצמינו את חמשת התנאים האלה. לעניין הביטחון נכללת גם האקולוגיה. לכן בראש ובראשונה אנו מרגישים שמפסידים בקרב על המזון והאקולוגיה, והם קשורים ביניהם כי אחד משפיע על השני.
יוצא, שהדאגות, הפחדים האלה בכל זאת מחייבים את האנושות לעשות משהו. אם לא נעשה שום דבר, ההתנגדות שלנו לטבע, העימות איתו יוביל אותנו לסבל, מלחמות, השמדה והרס. אז אחריהם אנחנו נעריך את המצב בצורה נכונה ונבין שאין ברירה, ואנחנו חייבים להתאחד ולהגיע לרמה הרביעית של התפתחות – רמת ה"אדם".
מתוך שיחה מס' 12 על החינוך האינטגרלי 16.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
התנועה אל עבר החיבור
מתי יגיע שקט?
כשנגמר הפתיל
