דף הבית / כלכלה / כסף / במלחציים של הקשר ההדדי הכללי

במלחציים של הקשר ההדדי הכללי

התפתחות והתקדמות האנושות התרחשו כל הזמן על בסיס התפתחות הרצונות שלנו. תמיד התעוררו בנו רצונות חדשים: לפתע רצינו לפתח את הטכנולוגיה, החקלאות, המדע, התרבות, גילינו יבשות חדשות וכן הלאה. בגדול, האדם רצה כביכול "לבלוע" את העולם הזה, והוא בעצם הצליח בכך. הוא הגיע לכך שהוא פשוט השחית את הטבע, וייתכן שאפילו באופן בלתי הפיך.

אם כי עכשיו מתבצעת בטבע פעולה שונה לגמרי. כבר לא מתפתחים בתוכנו רצונות חדשים, אלא כל הרצונות, התכונות והיחסים שהתפתחו בינינו מתחילים לקבל צורה חדשה לגמרי מבחינה איכותית. אנחנו כבר לא קשורים בינינו רק בצורה האגואיסטית, שבה אנחנו שולטים איכשהו ביחסים שלנו על ידי החוקים המשפטיים והחברתיים, שמאפשרים לנו להתקיים איכשהו בלי "לאכול" זה את זה. היום אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים מחוץ לכל החוקים המקובלים בחברה האנושית. בלית ברירה, אנחנו מגלים שאנחנו קשורים זה לזה, וזה לא טוב. אני לא רוצה להיות קשור לאף אחד, אבל אני לא יכול לברוח מזה!

אנחנו יצאנו מהמערות, בנינו את הערים, התנתקנו מעבודת האדמה ועיצבנו חברה אנושית שבה הכול כל כך מבולבל וקשור הדדית, שאני לא יכול להתקיים ללא אלפי אנשים אחרים, והיום, בכלל, ללא העולם כולו. אני תלוי במדינות שונות: דבר אחד מיוצר בסין, דבר אחר ביפן, דבר שלישי באמריקה. המכונית שלי יפנית, הטלוויזיה גרמנית, וכן הלאה. בכלל, הכול אצלי לא שלי, ולא ממש ברור מהיכן הוא.

כך אני קשור לעולם כולו בקבלה ובנתינה, מפני שאני גם צריך לתת. זה תקף גם בנוגע לקשרים הכלכליים, הפיננסיים והמסחריים.

ואם ניקח בחשבון את כל היתר: הבריאות (התרופות, החומרים), ההשכלה, החינוך, שלא לדבר כבר על הספרים וכלי התקשורת – היום שום דבר לא יכול להתקיים במדינה נפרדת ומבודדת. העולם נעשה עד כדי כך קשור הדדית, שכולנו מחויבים זה לזה.

וכאן נוצרת הבעיה: האגואיזם שלנו רוצה להישאר אינדיבידואלי: "לא אכפת לי מאף אחד, תעזבו אותי בשקט! מה אכפת לי מכולכם ולכם ממני?!". אך זה כבר בלתי אפשרי. אני תלוי בכולם. כולם דורשים ממני משהו, ובעל כורחי אני גם צריך לקבל מהם משהו.

והקשר הזה כבר מנוגד לאגואיזם שלנו. לנצל את כולם אני מוכן, אבל לתת?! בבקשה, אני מוכן לקנות, אבל לא לתת! מתגלה כאן קשר שונה לגמרי: אנחנו משפיעים זה על זה על ידי המחשבות שלנו, התכונות שלנו, הרגשות שלנו. הכול מועבר מאדם אחד לחברו. העולם נעשה משותף! אני מגיע למדינה כלשהי ולא מרגיש שאני נמצא במדינה אחרת: אותם ההמבורגרים, אותן הפיצות, אותה הקולה – הכול אותו הדבר. ואם אתה מכיר את השפה, והיום האנגלית הפכה לשפה הבינלאומית, אז בכלל לא משנה היכן אתה גר. נכנסים לסופרמרקטים וכדומה – ובכל מקום אותו הדבר: אותם מוצרים, אותן חברות, אותן מכוניות. כלומר, העולם נעשה אחיד.

אני עד כדי כך קשור לכל העולם, שלפתע אני מרגיש שאני חייב לאחרים. וזה לא טוב לי! האגואיזם שלי לא סובל את זה! מסתבר שהמערכת שנוצרה על ידינו – הפיננסית, המסחרית, הכלל עולמית – אינה לוקחת בחשבון את הקשר ההדדי הזה, שנקרא "ערבות הדדית", שמתבסס על יחס טוב בין אדם לחברו. זה לא נלקח בחשבון בחוזים. ונוצר מצב שבו נדרש ממני שיתוף פעולה רצוני, רגשי ומוסרי עם האחרים. אני לא רוצה את זה! אבל העולם מחייב אותי, כל המערכת מחייבת אותי. זהו המשבר.

מתוך ישיבת תוכן בנושא הערבות, 25.09.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הכלא שלתוכו האנושות הכניסה את עצמה מרצונה החופשי
המשבר – והפיתרון
התקוות האבודות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/2NSzm

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest