קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: על התיקון של מי אנחנו צריכים להתפלל בעת אסונות טבע?
תשובתי: על תיקון עצמי. אנחנו מתפללים על כך שבתנועתו אל המטרה, העולם יעבור מ"דרך ייסורים" לדרך טובה ("דרך תורה") ויתקדם בזכות האור שימשוך אותו קדימה.
הרי המטרה בלתי ניתנת לשינוי, ולכן המשבר הנוכחי הוא בכלל לא תופעה חולפת, אף על פי שאנחנו עוד לא הגענו לידי הכרת המתרחש.
זהו לא מצב זמני אלא לחץ הגובר מיום ליום של צרות ואסונות שונים – אסונות טבע, אסונות אקולוגיים, סוציאליים, אסונות טכנולוגיים וכו'.
הסטטיסטיקה מראה כבר היום, שהאסונות צוברים תאוצה. לדוגמה עכשיו תורו של רעב במימד כלל עולמי בשנת 2013.
וזו לא הצרה היחידה. יחלפו הבחירות בארה"ב ואנחנו נראה כיצד פורצות לאור כל אותן הבעיות, שנשמרות היום באופן מלאכותי בצל.
המצב בזמננו הוא כזה, שהעולם צריך סוף כל סוף לעכל ולהפנים את המגמה הכללית.
ולכן כל התפילות שלנו הן על זה: "תן בליבנו בינה, להבין ולהשכיל".
ולנו גם – הרי דווקא אנחנו לא מספיקים להפיץ בעולם את הידיעה על נחיצות התיקון והשיטה שניתן לקיימה בצורה מעשית. וכיוון שאין לנו בינתיים בינה, רגישות ואומנות מספקת לכך – אנחנו צריכים לבקש גם אותם.
כמובן שאנחנו לא שמחים מהצרות של אף אחד, הרי זוהי דרך רעה והבורא לא אוהב אותה.
הטוב והמטיב רוצה להתגלות כך בכל מצב.
כאשר הבורא שולח כוח רע, כלומר מעורר באדם את גילוי היצר הרע, נאמר לאחוז נוסף – האדם צריך מייד להבין את זה, לעבוד עם עצמו ולהפוך את הרע ליצר הטוב.
הוא מברר מה טוב ומה רע במצב הנוכחי ופונה לאור המחזיר למוטב. בצורה האידיאלית בדיוק כך, פעם אחר פעם, היצר הרע הופך לטוב ובאותה המידה האדם עולה עוד יותר למעלה.
אולם המקובלים מסבירים לנו שלא ניתן להשיג את האידיאל, ומצד שני דרך הייסורים היא גם בלתי נסבלת ובכל זאת תכריח אותנו להשתמש בדרך הטובה לפחות באופן חלקי. הרי הייסורים יגיעו עד למידה כזאת שהאנשים יתחננו למוות מהיעדר כוחות להתמודד עם זה.
"קו שמאל" בצורתו הנקייה מהרגע הראשון הופך את חיינו באופן חד משמעי לגרועים יותר ממוות. ולכן אנחנו הולכים באמצע בין דרך טובה ("דרך תורה") ל"דרך ייסורים".
אולם, לשם כך צריכים בכל הכוח להביא לעולם את הבנת המתרחש וכיצד לפעול. וזוהי העבודה שלנו. ואם אנחנו לא מבצעים אותה הצרות חוזרות אלינו כבומרנג.
צריכים להשתדל עוד ועוד לחזק את העוצמה הפנימית שלנו, את האיחוד שלנו, את ההבנה, את ההכרה – ויחד עם זה אנחנו צריכים להתפשט החוצה.
שני הכיוונים האלה הפוכים זה מזה. בכלל, בכל מרכיב רוחני תמיד נסתרים שני ווקטורים מנוגדים, שני כוחות, שתי אידיאות, שתי מחשבות – וביניהם אנחנו מוצאים את "הקו האמצעי".
כך גם בעבודה השוטפת, אנחנו צריכים לפצות את ה"שאיפה שלנו למרכז", את הרצון להיסגר בפנים ולעסוק רק בעלייה רוחנית באמצעות האיחוד. ולכן אנחנו יוצאים לעולם עם מסר לא רק על קבלה, אלא גם על הערבות.
אנחנו נקרעים בין ההפכים האלו – אבל אין מה לעשות, קשה למצוא כאן את שביל הזהב.
אנחנו שמים דגש בזה אחר זה על הפנימיות ועל החיצוניות, על גיבוש ועל הפצה, אנחנו מחפשים כיצד לשלב בין הגישות הללו.
כן, קשה לנו, אך אין ברירה אחרת. יתרה מכך, אסור שההיפך, אחד יסתיר את רעהו. תמיד צריכים להחזיק מולנו את שניהם בשדה הראייה שלנו. הרי דווקא ביניהם אנחנו מתקדמים בצורה נכונה אל המטרה.
מתוך שיעור לפי ספר הזוהר, 30.10.12
ידיעות קודמות בנושא:
עלייה, אבל לא בריחה
סוף העולם המוכר
המיילדים של האנושות
