קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כל מנהגי המסורת שמקובלים ביהדות, נחתמו מהפעולות הקבליות הרוחניות, אך רק ברצון אחד, ברצון הארצי האגואיסטי. הפעולות הרוחניות האמיתיות מתבצעות בשני מישורים – בקבלה ובהשפעה. לאחר שאיבדנו את הקשר עם האהבה לזולת, עם ההשפעה, עם העולם העליון, מה שנשאר לנו בגבולות העולם הזה זה מה שנקרא יהדות. באופן כזה מוצגת חכמת הקבלה לאדם בזמן הגלות. אך עבור יחידים היא התגלתה בשני מישורים: ברוחני ובגשמי. לכן בדת קיימים מנהגים ופעולות שונות שמקיימים לפי המסורת. במקום לקיים אותם מבפנים כפעולות רוחניות, מקיימים אותם מבחוץ.
הספר "שולחן ערוך" הנמצא אצל אנשים מאמינים כאוסף חוקים דתיים, מתאר פעולות רוחניות, אך בצורה גשמית. כשנאמר שם "תיטול את הידיים", זה אומר שצריך לקחת את כלי הקבלה הרוחני שלך הנקרא "ידיים" ולטהר, כשאתה טובל אותו או שוטף באור חסדים.
הוא מסביר כיצד לעשות את חופת הנישואין לחיבור עם הבורא, כיצד להבדיל ברוחניות בין רצון טהור ("כשר") לבין רצון לא טהור, כיצד לשחוט בצורה נכונה את ה"בהמה" – את האגואיזם של עצמך. כל פעולה הנעשית מהבוקר עד הערב משקפת תהליכים רוחניים.
לכן "שולחן ערוך" מתאר את כל חיי האדם לפרטי פרטים, מהרגע שהוא התעורר והודה על כך לבורא: באיזו רגל עליו לקום מהמיטה, כיצד לנעול נעליים, כיצד להתלבש, כשהוא מכניס לתוך השרוול בהתחלה את יד ימין כסמל לרצון להשפיע, ולאחריה את יד שמאל כסמל לרצון לקבל.
הכל כתוב עד הפרט האחרון ביותר, כיוון שנובע מתיקון הנשמה. בשם "גוף" נקראת הנשמה והספר מסביר כיצד לתקנה, כיצד להלביש אותה, לרחוץ אותה, כיצד "להאכיל" אותה, כלומר כיצד למלא, באילו סוגים של אור: באור חסדים וחכמה, ובאיזה סדר. כיצד מברכים על סוגים שונים של "מאכלים" – סוגים של מילוי הרצון שלך להנות. לכך מוקדש כל הספר "שולחן ערוך".
פעם, לפני חורבן בית המקדש כל העם היה מקיים את הפעולות הרוחניות האלה בפועל, כל אחד במדרגתו, ועבד על נשמתו. היה לו ברור מה פירוש הדבר ביחס לנשמתו ולאור. אך ברגע שאיבדנו את הקשר עם העולם הרוחני, נפלנו ממדרגת ההשפעה לתוך קבלה אגואיסטית ולא נשארה לנו יותר נשמה שאפשר לתקן, לעשות איתה את כל הפעולות האלה. ולכן את כל אותן הפעולות האנשים התחילו לבצע על גופם, עם הבשר הזה, עם העולם הגשמי, עם אותו השולחן הגשמי שלידו הם אוכלים – במקום למלא את נשמתם באור.
אם נפתח את התלמוד אנחנו נראה אוסף של חוקים שצריך לקיים בקשר עם האחרים, לדוגמא: כיצד צריך לשלם לשכן אם אתה או הבהמה שלך גרמתם לו נזק. אך מאחורי כל זה הכוונה היא לדרגה רוחנית. כל התלמוד מוקדש לפעולות האדם העובד על תיקון נשמתו, אך הן מתוארות דרך בעלי חיים, דרך העבודה בשדה, בשפה אלגורית כזאת.
אם אתה נמצא בעולם הרוחני, אז ברור לך שזה כתוב על הרוחניות, על הנשמה. בשבילך העולם הזה כאילו לא קיים. אתה מבין שאי אפשר לתקן דבר בכך שאתה שופך מים פעם על יד אחת ופעם על היד השנייה, ומבין שאת הפעולות האלו מבצעים רק כסימן להידמות של העולם הגשמי לעולם הרוחני.
אם אתה נמצא בעולם הרוחני, אז גם בגשמיות אתה פועל באותו האופן. אך פעולה גשמית לא מתקנת את הנשמה, היא נקראת מסורת תרבותית, היסטוריה של העם, אורח חיים שמקובל בעם ושאליו רגילים מהילדות. אך לאמיתו של דבר אנחנו מבצעים את כל הפעולות האלה בתיקון הפנימי שלנו. כלומר, אנחנו לוקחים את חלקי הרצון שלנו ובעזרת פעולות כאלה מעלים מדרגת מילוי אגואיסטי, להשפעה לאנשים אחרים ולבורא. דווקא על זה מדבר "שולחן ערוך" ובכך טמונה כל התורה המלמדת כיצד לעשות זאת.
אולם כשאיבדנו את המדרגה הרוחנית, התחלנו להתייחס לזה כאל פעולות גשמיות. כתוב: יד ימין, יד שמאל, שור, חמור והאדם מבין ולומד זאת פשוטו כמשמעו, כחוקים ארציים.
מתוך שיעור על מאמר מהספר "שמעתי", 29.05.2011
ידיעות קודמות בנושא:
סם החיים או סם המוות
השורשים הרוחניים של המנהגים הארציים
לגוף אין שום קשר
