קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
יש כזה כלל בעבודה הרוחנית: "הכול, חוץ מצא". המצב הכי גרוע, שבו אתה חושב על הבורא, הוא בכל זאת המצב הטוב ביותר שיכול להיות והוא עדיף על נתק ממנו. אין עבירה ועונש יותר גדולים בעולם, אלא שמתנתק אפילו לרגע אחד מאיזה שהוא קשר עם הבורא, ולא חשוב מהו אופן הקשר: נעים או לא נעים לאגו שלו.
כל מה שרק אפשר, אבל העיקר זה לא להתנתק ולא לשכוח את הבורא. אפילו שאתה לגמרי לא מסכים איתו ומקלל את העבודה הזאת וכל היחס, לא חשוב, גם זה בכל זאת נחשב לקשר איתו, רק שזה בינתיים לא "פנים בפנים" ואפילו לא "פנים באחור", אלא רק "אחור באחור". יש גם יחסים וקשרים כאלה של פירוד שלם זה מזה, ובכל זאת, כל קשר מביא להתפתחות. הדבר הגרוע ביותר זה הנתק.
לכן, אם אנחנו מתעמקים באותה מידת הקשר שאנו נמצאים בה כרגע, אז בתוכה אנחנו מגיעים לדבקות, ליישום מלא של מחשבת הבריאה, לגמר התיקון. רק לתפוס את קצה החוט הזה, איזשהו מגע ראשוני, וכל היתר כבר תלוי בנו, איך אנחנו מתייחסים לאותו המגע, לקשר הזה.
חוץ מזה, לא צריך יותר שום דבר. מצד הבורא, תמיד פתוחה האפשרות למגע ישיר. הוא פתוח לכולם, לרעים ולטובים, ולא חשוב איך כל אחד מרגיש את הקשר הזה. העיקר, שהאדם ישנה את היחס שלו לקשר הזה, אז הוא יכול להרחיב את הרגש שלו ולהתפעל ממנו, יכול להתחיל להרחיב כל מיני צורות ורגשות ואופנים ונכנס ליתר קשר עם הבורא, שיהיה יותר רחב ורבגוני.
זה הכול תלוי רק באדם. הבורא נותן את נקודת המגע הראשונה. ואם האדם לא מגיב לקריאה הזאת, אז הבורא מתחיל לשחק עם נקודת המגע הזאת, מעורר בה רגישות למגע שלו: אם הוא ישנו או לא. וכך, עד שהאדם מתעורר. ואחר כך האדם צריך בעצמו לפתח את הקשר הזה, לרוץ אחרי הבורא.
הבורא לא משנה את היחס שלו לאדם, הוא עדיין רוצה את הדבקות המלאה איתו. אבל כדי להביא את האדם לדבקות הזאת, הוא מתחיל לסובב סביב האדם, להשתמש בכל מיני אמצעים, לעורר אותו לקשר יותר חזק. לכן אנחנו תמיד צריכים לזכור, שכל מה שקורה בתוכנו ומסביבנו, כל השינויים ביחס שלנו לבורא זה בסך הכול בא לנו מלמעלה במטרה אחת מצד הבורא, לעזור לנו להגיע לדבקות עימו, לחיבוק אחד גדול.
ידיעות קודמות בנושא:
"דרשו ה' בהימצאו"
להפוך את הבורא לשותף
באיחוד עם הבורא
