דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / אני מתבייש וזה נהדר

אני מתבייש וזה נהדר

נדבר על הבושה. "בושה" זה מושג מאוד גבוה שמאפיין רק את האדם. כמה שלא תבייש את הטבע הדומם, הצומח והחי, לא תקבל תגובה, היות ולא טמון בהם השורש לכך. גרעין הבושה מופיע אך ורק בדרגת ה"מדבר" של העולם שלנו, וגם כן, לא אצל כולם.

הרי דרגת ה"מדבר" מתחלקת לחמש רמות התפתחות, ורק באחרונה מהן מופיע הרצון בעביות מספקת, באגו גדול, שמאפשר להרגיש בושה גדולה.

בהקשר לרמות הקודמות, בעל הסולם מתאר אותן כתמרורים בדרך. יש כאלה שמוכנים להזיק לאחרים בפני כולם ולא מתביישים בכך. אחרים מתביישים קצת אך נזהרים, ולכן מעדיפים להזיק בהסתרה מכולם. הסוג השלישי, באמת מתביישים וכבר לא מתוך חרדה מפני העונש, אך על פי שמשלימים עם הבושה שלהם ומצדיקים את מה שקורה על ידי חשבונות שמוכרים לכולם: "מגיע לו", "אין לי ברירה", "כולם עושים כך" וכו'.

ורק האנשים עם רצון אגואיסטי גדול, שחוו את הבושה הגדולה, מתחילים לעבוד עם התכונה הזאת. עם התעוררות ה"נקודה שבלב" הם ניגשים לעבודה הרוחנית ומגיעים כבר לבושה אחרת שלא נמצאת במרחב של העולם שלנו, אלא ברמה גבוהה יותר.

בעולם שלנו אני מתבייש לקבל את מה שלא מגיע לי, מה שלא שילמתי עליו. אני לא יכול להשלים עם קבלת כל הטוב. בדרך כלל, לא קשה לברר ממי בא הטוב הזה והאם זה מגיע לי.

אך יש לי בעיה עם העולם הרוחני: אני לא רואה ממי אני מקבל כל טוב, ולכן איני מתבייש. קודם אני חייב לגלות את הנותן, את השורש שממנו מגיע הכול, וזה דורש עוד חשבונות רבים. למשל, האם צריך להיות ראוי לטוב שלו? – הרי אם הוא ברא אותי, אז ודאי שצריך גם לספק הכול. גרסה אחרת: "לא מגיע לי לקבל עזרה, אך מחוסר ברירה אני אשלם עליה יותר מאוחר…", למעשה, בעולם הרוחני כמו בעולם שלנו אנחנו עוברים דרך דרגות הבושה.

בעצם הבושה היא בסיס הבריאה. בגללה "מלכות דאין סוף" הצטמצמה והחלה את כל ההתפתחות שבאה אחריה כדי בסופו של דבר להידמות לבורא. בושה זה המקור, נקודת היציאה שמגרה אותנו להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, לשלם לו, להחזיר לו את החוב ולהפסיק לקבל מתנות כמו קודם.

בעל סולם מביא דוגמה: אדם עשיר פוגש חבר עני, מביא אותו לביתו ומספק לו את כל הטוב. העני מרגיש שהעשיר עוזר לו מכל הלב, ללא שום חשבון לעצמו ונהנה מההשפעה הזאת. אמנם, כשהעני מקבל את השפע ישירות באותו הרגע, אז בצורה עקיפה מקבל הרגשת הבושה וחוסר סבלנות ששורפת אותו מבפנים והיא בלתי נסבלת. העניין הוא בפער בין הקבלה לעצמו, מצד אחד, וההשפעה של העשיר מצד שני. זהו החוק: כשאני מרגיש את עצמי כמקבל ולא כמשפיע, זה גורם לי לבושה.

ההרגשה הזאת כל כך חזקה ש"מלכות דאין סוף" החליטה על הצמצום ושתקבל כל טוב מהבורא רק לפי השתוות הצורה, על מנת רק להשפיע. במקרה הזה היא תרגיש מטרתיות בקבלה. ועצם המשמעות היא לא בכך שננטרל את הבושה שלנו אלא ההיפך, נתחיל להעריך אותה. הרי רק בזכות הייסורים שהיא גורמת לנו נוכל לעשות חשבון שונה שמכוון להשפעה בחזרה לבורא.

הבושה לא סתם מונעת קבלה, לא רק מחייבת לצמצם את האגו, לקבל על מנת להשפיע ולעקוף את הייסורים, אלא מאפשרת לי להגיע להשפעה אמיתית. ולכן אני מעריך את הבושה. כתוב, שההרגשה הזאת נועדה לנשמות גבוהות בלבד. בעולם הרוחני זה טוב ובריא לאדם לחוות אותה, היות והבושה הופכת בשבילו לאמצעי שעוזר לו להכיר בנחיצות של ההשפעה, לדרוש את גילוי הבורא. ואז העניין כבר לא באגו ולא בבושה עצמה, אלא פשוט באמצעותה אני מסוגל באמת להידמות לבורא ולהיות המשפיע. שהגורמים הקודמים יישארו בי, הרצון לקבל והבושה, אך בתור התנאים ההכרחיים בלבד שמעליהם אני יכול לבנות את היחס לבורא וללכת לקראת הדביקות עימו.

הבושה מתפתחת יחד עם הרצונות ומרחיבה אותם, מעשירה אותם בכל מני פרטי התפיסה. אנחנו אפילו רואים את זה לפי העולם שלנו: הבורא ברא רק נקודת רצון התחלתית, וכל השאר התפתח בזכות החיסרון המתפרע, הרגשת השוני בין הבורא לנברא.

התורה מספרת לנו, שהאדם הרגיש את התפרצות הרצון האגואיסטי שתואר כהופעתה של חווה לידו. הוא התחבר לרצון הזה, מה שנקרא "טעם מעץ הדעת", כלומר קיבל מילוי, ואז הרגיש את עצמו ללא כיסוי (לבוש) והתבייש מזה.

אנחנו מזכירים את המושג "בושה" לעתים רחוקות. במקורות שלנו פוגשים את זה באקראי. אך במציאות אנחנו תמיד מסתמכים על הרגשת הפער הזאת בין הבורא לנברא. הבושה היא כמו גירוי, מנוף, אותה הנקודה שממנה הנברא התחיל להתעורר להשתוות, לדביקות, כמו בדוגמא עם העני והעשיר.

(מתוך הסדנה, 17.06.12)

ידיעות קודמות בנושא:
בושה שגרועה יותר ממוות
האנציקלופדיה של הבושה
בושה היא ההופכיות לשלמוּת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/oJ41M

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest