דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / אל תפקיד בידי הנייר את מה שמיועד עבור הלב

אל תפקיד בידי הנייר את מה שמיועד עבור הלב

המקובלים היו תמיד נגד זכירה, נגד שינון בעל פה, ונגד כתיבה תוך כדי הלימוד. וכך גם היו המדענים והחכמים החיצוניים הראשונים.

כי על ידי הכתיבה, אתה מגביל את הדברים. אתה מוסר לקלף, לנייר או למחשב את מה שהיית צריך להכניס לתוכך ולהשתמש בו כדי להשתנות מבפנים.

אם אתה רוצה לקלוט את המסר הקבלי, הפילוסופי, או אפילו המדעי, אתה חייב להשתנות בעצמך. להשתנות כך שהמסר הזה יחיה בך, לא בשכל אלא ברגש.

השכל צריך רק לעזור לרגש. הוא צריך לברר את כל הנתונים, גם הפנימיים וגם החיצוניים, לעבד אותם ולעורר את הרצון לשינויים, כדי שהנתונים הללו יהפכו אצלנו לרשימות, ודווקא בתוך הרצון, ולא בתוך איזושהי קופסה בזיכרון.

ולכן אנחנו צריכים להשתדל שהחומר שאנחנו לומדים ייכנס לתוך הטבע שלנו, ולא יישאר בתוך השכל בלבד. יכול להיות שאנחנו קוראים יותר מדי, שומעים יותר מדי, מוציאים יותר מדי מתוך האינטרנט עם כל האנציקלופדיות שקיימות בו…

המורה שלי, הרב"ש, היה נגד כתיבה בזמן השיעור. אפילו אם היא עוזרת לנו לזכור את הטקסט שקראנו – גם במקרה הזה צריך לדאוג שהוא יחדור עמוק יותר, כך שדרך רשת תאי הזיכרון הוא יטפטף ויחדור פנימה, לתוך הלב. הוא אמנם עובר דרך המסננים הפנימיים שלי, אבל כך או אחרת, בסופו של דבר, הוא צריך לגרום לי להשתנות. המידע שקיבלתי והבירור שעשיתי, צריכים לשנות אותי לא באופן שכלי, אלא דווקא מבפנים.

הלוואי שהשכל יתרוקן, וכל יום אהיה חדש לגמרי, ללא שום תוספת מאתמול. אני יכול ללמוד את אותו החומר שלמדתי אתמול כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. למה? – מפני שאני השתניתי ברצונות שלי, ועם הרצונות החדשים האלה אני רואה בטקסט ה"מוכר" משהו אחר לגמרי.

באופן כללי, קשה לומר האם צריך לכתוב משהו בשיעור. אבל חשוב להבין שמה שנכתב יכול להאט ולעצור בצורה רצינית את השפעת השכל על הרגש.

כי אם כתבתי, זה גורם לי להירגע, כאילו שמרתי משהו בצד. מספיק לי למצוא באינטרנט איזשהו קובץ עם ספר טוב ולשמור אותו במחשב שלי: "עשיתי את זה, זה אצלי". כולנו מכירים את זה, וזאת גישה לא נכונה.

התורה שבעל פה קודמת לתורה שבכתב. במשך תקופה ארוכה בהיסטוריה של הקבלה, היה אסור לכתוב המון דברים, ולא בגלל מחסור בנייר וכלי כתיבה. האנשים פשוט היו נכללים מזה בפנים. לא במקרה נאמר: "כותבם על לוח ליבך". דווקא על הלב. התורה כולה צריכה להיות כתובה על הרצון. כלומר, אלה כל התיקונים של הרצון הזה. אבל אם אני מעביר אותם לנייר, מה הם שווים?

לכן כתיבת ספר הזוהר הייתה דבר יוצא דופן, ולכן הסתירו אותו מהעולם. הסיבה לכך הייתה תחילת הגלות. אם לא הגלות, לא הייתה מופיעה אפילו שורה אחת בשפת הקבלה.

לא במקרה התפתחות אמצעי הכתיבה נעשתה לאט ובשלבים. זה התרחש בהתאם לגדילת האגואיזם. בהתחלה כתבי היד והספרים היו נשמרים אצל יחידים, ולאחר מכן במנזרים, בספריות מלכותיות, באוניברסיטאות, שגם הם היו מיועדים לאליטות. ורק לאחר מכן, בתקופת ההשכלה, הומצאה והתפתחה מלאכת הדפוס. בהתאם לזה התפתחו גם האמצעים לאחסנת המידע, כתחליף לשינויים הפנימיים.

בסופו של דבר, הגענו היום להרס רוחני כולל: מספיק לנו ללחוץ על כפתור ולקבל מידע מקיף, בעוד שבנשמתו של האדם אין כלום. האנשים לא מבינים בשביל מה צריך להשתנות פנימית, אם אפשר לפעול חיצונית.

במובן הזה חכמת הקבלה שונה מאוד מהדימויים הרגילים. היא לא דורשת שמירת מידע. מה ייצא לך מזה שכל ספרי הקבלה יעמדו על המדף שלך? עד לפני 200-300 שנה החכמים הסתפקו ב-3-5 ספרים. האם למקובל לא מספיקה מסכת גמרא אחת? האם כמות מולידה איכות? לאחר שהוא קרא מספר דפים, הוא היה שוקע למעמקי הלב ולמעמקי החכמה הרוחנית, וזה הכול.

צריך לזכור את זה: הבורא דורש שינויים בלב, ולא דו"חות על החומר הנלמד. כמה שלא תתמלא בידע – הכמות לא תיתן שום דבר. כל העניין הוא האיכות.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 16.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הקבוצה עושה אותך גיבור
לשם מה ללמוד מונחים קבליים
להגיב לרמזים של הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/CnZmE

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest