אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך

קיימים שני כללים. הלל אמר: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ורבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך".

העיקרון הראשון שייך ל"בינה" שמתחלקת לשניים:

• החלק הראשון הוא ניטראלי, העיקרון שלו הוא לא להזיק לאף אחד. אני כל הזמן בודק את מעשיי כדי להיות "ילד טוב", כאילו "מרחף באוויר", בלי לצרף לזה את האגו שלי. אין לי חולצה? – אז לא צריך, אני בכלל חי ביער, הרחק מכולם, בלי מגע עם אף אחד. וכשאני מתחיל ליישם את העיקרון הזה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אני נזהר לא להזיק לזולת בדיוק כפי שאני לא הייתי רוצה לספוג נזק מהם. אלה הן שלושת הספירות הראשונות של "בינה".

• הדבר מביא אותי ל"המשך המשפט", לשבע הספירות התחתונות של "בינה", ל"כלים דקבלה". עכשיו אני בודק את עצמי בנושא ה"חיסרון", אולי אני מחסיר מהזולת, אולי אני לא מסייע לו לקבל את מה שהוא יכול היה לקבל? זה עדיין לא פוגע ב"השקעה האגואיסטית העיקרית" שלי, אני עדיין לא מוכן לוותר על משהו משלי, אבל כבר מרגיש את הצורך לסייע לזולת. יחד עם זאת, אני לא מתקן את הרצון לקבל שלי, אבל אני כבר מוסיף משהו לרצון להשפיע. בזכות השלבים הקודמים של התיקון אני מתחיל להבדיל בין האפשרויות לעזור לזולת. אני רואה שעל ידי משהו הוא יכול להרוויח וזה יכול להביא לו תועלת. ואני מתחיל לסייע לפעולות הללו. זהו שלב המעבר שיביא אותי להשפעה אמיתית.

ובינתיים, זאת אינה השפעה אמיתית, לא ביטול לטובת הזולת. למשל, אני הרווחתי בחודש האחרון חמשת אלפים דולר, וכדי לספק לעצמי רמת חיים סבירה מספיק לי אלפיים דולר. נשאלת השאלה: כאשר אני פועל על פי העיקרון "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", האם עליי להחזיר לזולת שלושת אלפים דולר?

התשובה היא לא. כי אני לא עובד עם ה"כלים דקבלה", אני לא מוותר על הדברים שלי, אלא נמצא לחלוטין בתכונת ה"חסדים" ורק מסייע לטובת הזולת. יש לי לב טוב, אני מוכן לעזור לזולת, אבל לא על חשבוני. כך אני עובד עם האגו בדרגת עביות שורש, א', ובחלק מעביות ב', אבל לא ברצונות של האח"פ השיכים לדרגות ג' ו-ד'.

החלק העליון של ה"כלי" שלי, של הרצון לקבל הכללי שלי, הוא ה"כלים" שלי דהשפעה (רמ"ח רצונות), והחלק התחתון הוא הכלים דקבלה (שס"ה רצונות). הכלים דהשפעה נמצאים במצב של "חפץ חסד" (ח"ח), בתכונת החסדים, והכלים התחתונים מקבלים על מנת להשפיע. בהתאם לזה, בחלק הראשון אני מבצע "ניקיון", ובחלק השני את התיקון של השתוות לבורא על פי תכונותיו. כאן אני כבר מעצב את ההשתוות האנושית שלי, את "פרצוף" האדם שדומה לבורא. ובכן, הרצון המתוקן הזה עם הכוונה להשפיע נקרא "נשמה".

לכן, העיקרון של הלל שייך לחלק העליון של הכלי, והעיקרון של רבי עקיבא שייך לחלק התחתון. ברור, שבכל מקרה אני עובד עם האגו שלי ועליי להתגבר עליו. אבל העבודה לפי העיקרון הראשון אינה דורשת ממני הפסד מהקרן, אלא רק לא להרוויח, וזהו הבדל עקרוני.

חשוב לזכור שמדובר על אדם שרוצה להגיע לדבקות עם הבורא ולכן הוא שואל את השאלות: "כיצד מגיעים לדבקות? כיצד יוצאים לעולם העליון, לרוחניות?", השאלות הללו קודם זורקות אותו לתוך הכלים דקבלה שלו, ל"קו שמאל", ואחר כך מביאות אותו לפתרון, לעקרון של הלל. ואחר כך הפיתרון הזה מכוון אותו שוב למטה ומאפשר לו לעבוד עם הרצון לקבל שלו.

הדרך הזאת מתוארת בדוגמה עם הגֵר שהלך לקבל עצה מהחכמים. בהתחלה הוא מבקש משמאי ללמד אותו את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אך מקבל סירוב, מפני שבלתי אפשרי להגיע למטרה בקפיצה אחת. אז הוא הולך להלל ומבקש להסביר לו את כל שיטת הקבלה על רגל אחת, כלומר, לתאר את האמצעי להתקדם על ידי כלל אחד. בתגובה, הלל מגבש את העיקרון "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כלומר, מסביר אילו פעולות דרושות לזה.

לכן, בהתאם לחוק הבריאה, העיקרון של דבקות עם הבורא מתחלק לשני חלקים: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ו"אהבת לרעך כמוך".

ואם אני מתקדם בהדרגה בהתאם לסדר הזה, אז אני מגיע בסופו של דבר לאהבת ה'.

שאלה: אם אני פועל לפי העיקרון "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אני מבצע פעולות גשמיות. כיצד אפשר לשלב אותן עם הכוונה הנכונה?

תשובתי: גם בעולם שלנו וגם בעולם הרוחני, גם בחיי היומיום וגם בין החברים, פועל אותו העיקרון. לא משנה באיזו סביבה אני נמצא, עליי להיות באותה הדרגה של הסביבה ולהשתדל להתנהג כפי שאני הייתי רוצה שיתנהגו כלפיי. ברור, שבתוך הקבוצה אני שופט בהתאם לרצונות של החברים ומטרתם, ובעבודה אני מודד את היחס שלי כלפי הרצונות של העובדים האחרים. וכך בכל מקום.

אני שם את עצמי במקום הזולת, וכך אני מודד את היחס שלי כלפיו. וזאת כבר השפעה. כי אני לא מאחל לעצמי רע, כלומר, ללא ספק שגם לזולת אני אביא תועלת.

זה יותר מסתם תרגול, זאת כבר פעולה, תיקון. ולא חשוב שאני פועל ממניעים אגואיסטיים. אחרת לא יכול להיות, כי כל מעשיי הם אגואיסטיים, אבל עם גישה כזאת הם מושכים אליי את המאור המחזיר למוטב ואז אני משתנה. לכן נאמר, "אחר המעשים נמשכים הלבבות". בהתחלה אני פועל בהתאם למה שאמר הלל, ואחר כך מגיע המאור ומתקן אותי.

שאלה: אז האם ניתן לומר שההתקדמות שלי נמדדת על ידי הגברת מידת "אהבת הזולת" שאני רוכש?

תשובתי: בוודאי. איך יכול להיות אחרת? הרי המדרגות הרוחניות נבדלות דווקא במידת ההשפעה, האהבה.

שאלה: רק אחרי ארבע עד חמש שנים אני הצלחתי להבין שאני רע. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להשתדל לא להזיק לזולת. ולא יותר מזה…

תשובתי: אם אתה חושב כיצד לא לגרום נזק לאחרים, אז אתה כבר עברת כִּברת דרך. עצם ההסכמה עם המחשבה הזאת שנמצאת בראשך, זאת כבר התקדמות.

שאלה: בעקרון, "להשפיע על מנת להשפיע" גם זו פעולה אגואיסטית. כי בסופו של דבר, אני מאחל טוב לזולת מפני שאני רוצה שלי יהיה טוב. זה בסך הכול מספק לי חיים יותר נוחים…

תשובתי: אז מדוע האנושות עדיין לא הגיעה לעקרון הזה? מפני שזה מנוגד לטבע שלנו שמחייב שלאחרים יהיה רע. אנחנו רואים שמדינות שלמות שקועות בתוך מאבקים סתמיים שמקורם בגאווה אלמנטרית. זה עולה להם סכומי עתק, השקעות בגובה מיליארדי דולרים, המון בעיות וצרות, ובכל זאת… לכן, העולם פועל בצורה אגואיסטית, ואפשר לומר ששום פעולה בו היא לא "להשפיע על מנת להשפיע".

שאלה: אני חשבתי ש"להשפיע על מנת להשפיע" זה משהו תמים, מופשט. אז מה זה באמת?

תשובתי: הפעולה הזאת מכוונת נגד הרצון, נגד האגו שלי. היא דורשת ממני להכניע את עצמי, שארגיש את הזולת, שאני אהיה במקומו, ש"אמדוד" אותו במקומי ואותי במקומו. כאן דרושה הבנה עמוקה ביותר של הפסיכולוגיה.

העיקרון "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", הוא רק מחצית מכל התורה, חצי מתיקון הנשמה. אם אני מבצע אותו, אני יוצא לדרגת ה"פרצוף" "אבא ואימא דעולם האצילות", אני רוכש את "אור החסדים". ויש בהם את הארת החכמה, מפני שאני מבטל את האגו שלי.

כדי לא להזיק לזולת, עליי לבטל את עצמי, לעבוד עם עצמי. אני עושה לו טובה, אבל לא על חשבוני, בלי לתת לו מ"הרכוש" שלי, אלא מוותר כדי שהוא ירוויח. בעולמנו פעולות כאלה נחשבות נדיבות, שנעשות ביד רחבה ונדמה לנו שאנחנו מסוגלים לבצע אותן בצורה אלטרואיסטית.

בכל אופן, בגישה נכונה, הפעולות הללו, בהדרגה, בעזרת המאור המחזיר למוטב, מקדמות אותי בדרך. כל פעם הרצון להשפיע שלי עולה, ואף שאני מעוניין בטובתי, מחפש שכר, אבל האור בהדרגה מקרב אותי לשכר האמיתי.

אני חוזר ואומר, שעלינו לבצע את הפעולות תחילה, ואחרי הפעולות יגיע המאור ואחרי המאור יגיעו השינויים. בהתחלה אני "מנקה" את כל ה"כלים" שלי מהכוונה האגואיסטית. על ידי זה הזדונות הגדולים ביותר הופכים לשגגות. ורק אחר כך אני ניגש ישירות לתיקון, בונה את דמות ה"אדם" שבי מהחומרים הנקיים.

ובכן, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זאת כל השיטה, ואם אתה עולה על הדרך הזאת, היא תביא אותך למטרה.

מתוך שיעור על פי המאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות", 30.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
"אור ירוק" לטובת הזולת
הכלל של הלל
זה לא מתקבל על הדעת. אז איך אפשר לרצות את זה?