אל תדחו שום דבר לאחר כך

שאלה: מדוע אני כל הזמן שוכח שעלינו להיות "כאיש אחד בלב אחד", ואני מאבד את קו המחשבה?

תשובתי: מפני שלא מרגישים נחיצות בזה וזאת כל הבעיה. כשאדם חולה, אז הוא חושב כל הזמן רק על התרופה שיכולה לרפא אותו. כתוב: "לכל בשרו מרפא", אבל איננו מרגישים זאת. אנחנו לא מתייחסים לחכמת הקבלה כמו לאמצעי להתקדמות פרטית וכללית, כי טוב לנו גם כך. אנחנו לא מסוגלים לעורר את עצמנו כך שהמטרה תמשוך אותנו עד כדי כך שנהיה מוכנים להחזיק בה בשיניים ולבצע את כל מה שדרוש.

אז מה קורה במצב כזה? כפי שכתוב: "אני מעמיד עליהם מלך כהמן…", ואז מלית ברירה אנחנו נצטרך לעשות את מה שצריך, כלומר, בדרך ייסורים. נחוצים ייסורים, אבל אנחנו יכולים להחליף אותם בייסורים פנימיים, לנער את עצמנו ולהצית את הרצון שלנו למטרה. אם המטרה חשובה ואני רחוק ממנה, אז זה מביא לי ייסורים. אני לא מסתתר מהם, אלא אני משקיע מאמץ כדי להתגבר על הפער ביני למטרה. כלומר, הייסורים דוחפים אותי קדימה.

אבל במקום זה, אנחנו כל פעם נרגעים וחושבים שזה לא נורא, אפשר גם לחכות. אבל בעל הסולם מזהיר בספרו "פרי חכם", אגרת י"ג: "והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כלכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו. וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם."

כל מה שקורה לנו הוא רק כדי לחזק את אהבת החברים. מפני שבאותה המידה אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב שמתקן את הכול. אם אנחנו עושים פעולה כלשהי, אז עלינו קודם כל לבדוק האם היא גורמת לחיבור יותר גדול או שהיא מפרידה? ואז מייד יהיה לנו ברור מה צריך לעשות ומה לא, למה להתקרב וממה לברוח? כי על ידי החיבור בינינו אנחנו מושכים את המאור. התחברנו יותר ומשכנו עוד מנה חדשה של אור, כך עוד ועוד. זהו כל הסוד, חוץ מזה אין שום דבר.

מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 10.10.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ביחד קל לעבוד, ולבד קל להרוג את הזמן
אל תדחה את התיקון למחר
"מחר" זה אומר "אף פעם"