דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / אין עוד מלבדו: פלירט של אוהבים

אין עוד מלבדו: פלירט של אוהבים

מתוך שיעור מס' 3, כנס קרסנויארסק

"אין עוד מלבדו", זהו הנושא המרכזי של כל כנס, ולמעשה, הוא הנושא החשוב ביותר. לכן, בספר "שמעתי" זה המאמר הראשון. ואנחנו, כמובן, מרגישים שהמאמר הזה הוא אבן היסוד בחיפוש של האדם אחר המקור שלו. לעתים קרובות אנחנו שוכחים עליו לתקופה ארוכה, ולאחר מכן הנושא הזה שוב מדהים אותנו. ושוב אנחנו שוכחים, ושוב חוזרים אליו. הוא כל הזמן מתעורר בנו ומכריח אותנו להתעורר.

העניין הוא, שקשה לאדם לעבור מהמצב שבו הוא התפתח, למצב של הכרה בכוח העליון, של מגע איתו, עד למצב של דבקות בו.

בעיקרון, לְמה האדם צריך להגיע? – הוא חייב להודות בכך, שכל דבר עד לרגע הנוכחי נעשה מלמעלה, והוא בעצמו כלל לא השתתף בזה, אבל כל מה שיקרה לו בהמשך יהיה תלוי במידה שהוא ייצמד לקשר עם הכוח העליון, הכוח היחיד ששולט בבריאה – לקשר, שכרגע נגלה לו מלמעלה על ידי אותו הכוח.

מרגע זה והלאה יש לאדם חופש בחירה בכך, שבאמצעות כל מיני כלים ואמצעי תיווך הוא יעמיד סביבו סימני עזר, טריקים, תזכורות, שכל הזמן ידחפו אותו לחיבור עם הכוח העליון שהתגלה לו לרגע קט, כדי שהוא לא יעזוב את הקשר איתו.

אין ספק שיגיעו כל מיני מצבים שאותו הכוח העליון מעורר באדם. בדרך כלל, אלה המצבים של ריחוק ודחייה. כך מתרחש ה"משחק". המקובלים משווים אותו עם משחק של שני אוהבים – עם "פלירט", שהבורא מגלה את עצמו קצת, ואז מתרחק כדי להראות את עצמו בצורה שונה, מנקודת מבט שונה. זה מתואר היטב ב"שיר השירים" – היצירה המיוחדת המוקדשת דווקא ל"חיזור" ההדדי הזה.

אגב, הדבר הזה קיים בכל הרמות. האמת היא שאנחנו לא שמים לב לזה ברמת הצומח, ועוד יותר ברמת הדומם, אבל ברמת החי אנחנו גם יכולים לראות תנועות טקסיות ברורות לפני התקרבות וזיווג. זוהי שפה שלמה עם "אוצר מילים" ענק, ובכל מין החי ישנה שפה מיוחדת משלו.

ולאדם, כחיה מאוד מתוחכמת, ישנה שפה משלו מפותחת יותר, מורכבת יותר, עד כדי כך שהאנשים לא מבינים אחד את השני, או להיפך, בזכות השפה הזאת הם מסוגלים להימשך זה לזה וליצור קשר מסוים.

השפה הזאת באה לידי ביטוי לא רק בין גבר ואישה, אלה גם בין שני אנשים כלשהם, כאשר בהתקשרות ביניהם הם מושכים או דוחים זה את זה בצורה הדדית.

זו היא שפת התקשרות מאוד מורכבת אשר באה לידי ביטוי בנו באופן כמעט לא מודע, ולעתים גם באופן מודע. פוליטולוגים, סוציולוגים, פסיכולוגים עוסקים בתחום הזה. למעשה, יצרנו תרבות עצומה שכל הזמן מתפתחת. זו לא שפה מילולית, אלא שפה של רגשות, תנועות, מוזיקה, של סוגים שונים של ביטוי – שפה של הבעות פנים, מבטים, תנוחות, הכול ביחד.

עם זאת, כל זה רק חלק עלוב, קטן מאוד של אותן הרגשות והתנועות של הנשמה, שאנחנו מגלים ביחסים עם הבורא. כאן מתגלה העוצמה האמיתית של כל מיני רמזים, כל ארבעת השלבים:

• פרשנות פשוטה של הרגשות שלנו (פשט);

• רמז;

• פרשנות עמוקה יותר (דרוש);

• משמעות נסתרת (סוד), כלומר, החלק הנסתר ביותר, מה שאנחנו מבינים מכל זה.

בארבעת החלקים הללו, ארבעת השלבים של מערכת הקשר שלנו עם הכוח העליון, עם הבורא, אנחנו מגלים אותו, מגלים את הקשר בינינו ומתחילים להכיר מי אנחנו, מה אנחנו, איך הוא ברא אותנו, איך הוא מנהל אותנו, איך הוא מפתח אותנו, איך הוא משחק איתנו, כמו עם ילד כאשר הוא מתקרב ומתרחק, טיפין-טיפין מגלה שמחה, עצב, כעס, צער, וכולי. כך גם אנחנו משחקים עם הילד, כאילו מראים לו פנים שונות, "משחקים" לפניו כל מיני רגשות ברמה שבה הוא יכול להבין אותנו. כך גם הבורא מתנהג איתנו.

וכאן אנחנו צריכים לכוון את עצמינו לדיאלוג הזה, לשיחה, ל"פלירט", להחלפה של הרגשות, בידיעה שכל מחשבה וכל רגש שמתעוררים במוח או בלב, תמיד באים בתחילה ממנו, כאמור "אני הראשון". באותו רגע שזה מתגלה בנו, אנחנו נזכרים, או ליתר דיוק, הבורא מזכיר לנו, שזה קשור אליו. ואחר כך התנועה עוברת אלינו ומגיע התור שלנו. כיצד עלינו להגיב? …

כך בנוי ה"פלירט": מצד אחד, התנועה היא קדימה או כאילו אחורה, ומצד שני, התנועה היא כאילו אחורה, אבל למעשה, קדימה, וכן הלאה. הסיבה היא בכך שלא יכול להיות מילוי ללא הרגשה של חוסר. הרגשת השובע היא אפשרית רק במידה שהרגשת הרעב קדמה לה.

בסך הכול, המשחק הזה כולו נערך כדי לפתח בנו את הרצון המדויק שמכוון אך ורק למה שנקרא ה"בורא". וזה מתברר בכל ההזדמנויות האחרות שניתנו לנו. לאדם ניתן כל דבר בחיים האלה, ובה בעת, בהדרגה מתגלה לו רק "שביל" אחד שהוא חייב למצוא ובו הוא צריך להידבק, בלי לסטות ובלי לשוטט ביערות, בשדות ובשיחים הקרובים, אלא כל הזמן לכוון את עצמו לשביל הזה.

איך לגלות אותו? זו היא הבעיה בכל פעם. איך למצוא את הבורא מאחורי כל דבר שקורה לי? איך לגרום לכך שזה יתגלה ברגשות שלי?

ניתן לתאר זאת במילים יפות, אבל בסופו של הדבר תצא מזה פילוסופיה – אולי עם שרטוטים, נוסחאות מתמטיות – אבל רק כחומר עזר עלוב מאוד. ואני חייב לאחוז בבורא ולא להרפות מהקשר הפנימי הזה, מהמודעות הזאת: הוא ממלא את הכול, הוא מארגן את הכול, הוא מסדר את הכול, ורק הוא קיים.

הדמיון שלי מתאר לי יקום עצום: דומם, צומח, חי, בני אדם, חפצים – וכל זה הבורא. הוא מצייר לי את כל העולם המדומה שלנו, כדי שאני אכוון את המבט שלי דרך התמונה הזאת, אתנתק בהדרגה ממנה ואתפוס רק אותו, הכוח המאוחד שמצייר בתוכי את כל הפרטים הללו. זאת אומרת, הבורא עושה את זה כדי שאני אעבור מהתפיסה הגשמית לתפיסה הרוחנית, שבה לא קיים שום דבר פרט לרגש גלוי וחשוף.

והדבר החשוב ביותר הוא לתפוס את תחילת הקשר עם הבורא ולפתח אותו – ולא חשוב שהקשר הזה לגמרי מעורפל ולא ברור. כלומר, אני צריך לנסות לגלות עכשיו מול אילו מכשולים אני עומד כדי בזכותם "להיצמד" לבורא עוד יותר. לא לבטל את המכשולים הללו, ולא לפזר אותם לכיוונים שונים בהתקדמות שלי, לא! הבורא מסדר לי את המכשולים האלה בכוונה, כדי שיחד איתם אני אשיג אותו, בלי להכחיש ולבטל אותם. אחרת, אני כאילו דוחה מעצמי את אותם האמצעים שדרכם הבורא רוצה ליצור איתי קשר הדוק יותר.

זה חשוב מאוד. הרי, במקרה זה, כל מה שאני רואה מרגע זה והלאה בחיים, גם מגיע מהבורא, ורק במטרה שאני אתקרב אליו, אגלה אותו. ולגלות אותו ניתן רק כאשר אני אהפוך את כל המכשולים הללו ל"נפח" חדש שבתוכו נוצר ביני לבין הבורא מגע גדול יותר.

נראה לנו שזה קשה ובלתי אפשרי, אבל זה לא כך. כאן האדם בכל פעם חייב להודות שהוא נמצא דווקא בפני בעיות ומכשולים כאלה שעליהם הוא יכול להתגבר, חייב להתגבר, ובהם מחכה לו חיבור גדול יותר עם הבורא, והבורא בעצמו.

הדבר החשוב ביותר בהתגברות על המכשולים הללו הוא, שהאדם חייב לפעול נגד האגו שלו. כלומר, הם נראים גדולים כל כך שלא ניתן להתגבר עליהם, מפני שהם נתקלים באגו שלנו.

אבל ברגע שאני מזיז את האגו הצידה ומנסה לעבוד למען ההשפעה, ולא למען עצמי כדי למשוך משהו לעצמי, אז אני מתחיל לגלות את הקשר עם הבורא בדרך הנכונה, כלומר, אני קצת שוכח על עצמי ומנסה לגלות רק אותו – לא ביחס לעצמי, אלא כמו שהוא בעצמו – התכונה הנצחית של השפעה ואהבה שקיימת מחוץ ל"אני" שלי, שהוא עדיין אגואיסטי, ואז אני בקלות יחסית אוכל לגלות את כל המכשולים שניצבים לפניי.

במושגים שלנו, זה נקרא "אמונה למעלה מדעת". כלומר, כל מה שמתרחש בתוכי, כל מה שקורה סביבי – אלה הם מכשולים שנועדו במיוחד לגילוי הבורא. אפשר לקרוא להם לא "מכשולים", אלא "אמצעים" לגילוי שלו.

ואז, אני מגלה את כוח ההשפעה והאהבה. אני מכוון את עצמי להשפעה ואהבה גדולה יותר, שבכל פעם פחות ופחות קשורה אליי. בהתקדמות הזאת ניתן לראות שבכל פעם אני כאילו מסיר את ה"אני" שלי, מתרחק ממנו, וכל הזמן יותר ויותר נכלל בבורא, במודעות לכך שאין עוד מלבדו, עד לנקודה שבה כל המכשולים האלה נעלמים ואני באמת מגלה שאין עוד מלבדו, וממני נשאר רק ה"רשימו" הבסיסי, הראשוני. כל האגו שעטף אותו (מה שנקרא ה"לב"), כל דבר חוץ מה"נקודה שבלב", הסתלק מאחור. אני בהדרגה חתכתי אותו מעצמי ב"שכבות", וכל הזמן נכנסתי רק לתכונת ההשפעה, לבורא.

אבל לאורך ההתקדמות שלי, באופן טבעי, מתעוררות בכל פעם בעיות גדולות יותר ויותר. נראה לי שאני יותר ויותר רחוק מהמטרה. הרי, אם האהבה צריכה לגדול, אז, כמובן, גם האגו יתחזק בהתאם לזה. ולכן בכל פעם נראה לי שאני מתרחק מהמטרה, שהתלמידים החדשים הם המתקדמים ביותר: יש להם שאיפה ורצון כל כך חזקים, בתוכם הכול מוכן, ואני אי שם בחצר האחורית. כאילו השעו אותי, הכריחו אותי לפרוש. אולי הבורא בכלל שכח אותי, לא מאמין שאני עדיין יכול לעשות משהו. כל אחד עובר את זה, את אותם המצבים …

מדוע הבורא עושה את זה? עד שלב מסוים הוא עושה זאת על מנת שנשאף אליו. ולאחר מכן הכוחות שלנו נחלשים, אנחנו סוטים הצידה, עוסקים במשהו אחר, חיצוני.

יתר על כן, בדברים החיצוניים הללו גם צריך לעסוק בצורה ראויה, בין אם זה לימודים, הפצה, וכולי. למעשה, זה לא משהו חיצוני. זאת תנועה קדימה, כאילו אמצעי חלופי לגילוי הבורא.

זה כמו גבר שמחזר אחרי אישה ורוצה למשוך את תשומת ליבה. הוא מביא לה מתנה, או אולי לאמא שלה, או לדוגמה, מתקן או מתקין משהו בבית שלה. כך הוא משפיע עליה לא באופן ישיר, אלא בדרכים חלופיות, ובכך מושך אותה אליו.

כך גם ההתקדמות שלנו לבורא תופסת "פס" רחב למדי.

אבל עדיין, בסופו של הדבר, אנחנו מגיעים למצב שנדמה לנו שזה יכול להימשך עוד אלף שנים, ולא יוביל לשום מקום. וכאן, הדבר היחיד שיכול להגביר את ההתקדמות שלנו כלפי הבורא – זה הקנאה לחברים בקבוצה.

כאשר אני עומד מאחוריכם בישיבות חברים, מקשיב לדבריכם בסעודות, בכל מיני דרכים כאלה אני מתפעל מכם. הרי, מהתלמידים אתה מתפעל יותר. לכן, אני ממליץ לכם – תתחילו ללמד. מהתלמידים אתה מתפעל יותר מהחברים ויותר מהמורים, כי כאן הקנאה עובדת חזק יותר. וקנאה היא הכלי החשוב ביותר בהתפתחות הרצון שלנו, בשאיפה קדימה. מלמעלה אנחנו מקבלים את הרצון הראשוני, ואחר כך אנחנו צריכים לפתח ולטפח אותו, וזה לא קל.

בהתחלה, אני מוצא את עצמי בקבוצה ומתחיל לקנא בחברים, כי הם גדולים, ואני רק מתחיל. כלומר, התהליך הוא טבעי: אני גדל כמו ילד קטן שלומד מהמבוגרים, מקנא בהם, רוצה להיות כמוהם.

ואז זה נעלם בהדרגה, אני כאילו גדל והופך לאדם מבוגר. לאחר כמה שנים של לימוד בקבוצה אני כבר מכיר את כולם, ואת הכול, אני מבין הכול. עכשיו יש לי כבר התרשמות אחרת, כאילו אין כאן כבר שום דבר מעליי, אלא יש אנשים כמוני. וכאן נוצרת הבעיה.

המקובלים כותבים לנו, שאנחנו צריכים לראות את כל החברים מעלינו, כמו גדולי הדור. אבל בינתיים, גם המורה כבר לא גדול, וגם החברים כבר לא גדולים בעיניי. קשה לטפח את המודעות הזאת, קשה מאוד כל הזמן לעבוד על זה. זה נוגד לאגו שלי, ובכל זאת אני חייב לעשות את זה – להתפעל מהחברים, כאשר אני מסתכל עליהם מהצד.

במיוחד בישיבות חברים, בשום פנים ואופן לא לזלזל במה שהם אומרים. אם יש צורך, לתת לעצמי "סטירה" מבפנים. במהלך ישיבת החברים אתם חייבים לגרש את המחשבות על הזלזול בחברים, פשוט "לחתוך את בשרכם" אם זה קורה. וזה קורה לפעמים: "מה יש כאן לשמוע? כבר שמענו אלף פעמים …", זה הדבר המזיק ביותר. את המבחנים האלה נותנים מלמעלה, והאדם צריך לעשות משהו עם עצמו.

זה קשה. זה קורה לכולם, זה יקרה לכולם, ואפילו בצורה יותר גרועה. הזלזול בחברים ניתן במכוון, ורק עבודה רצינית על עצמי יכולה לעזור כאן, כך שכאשר אני הולך לישיבת חברים אני רועד מפחד שבמהלך הישיבה אני יכול להתחיל לחשוב על משהו אחר, או לזלזל במשהו שאני שומע. מחשבות כאלה נשלחות מלמעלה, ואנחנו צריכים לעשות מאמץ עליון כדי לעבוד עליהן. הרי, אם אני לא רואה את החברים גדולים ממני, אני לא אוכל להתייחס כך גם לבורא. הבורא בעצמו שם לפניי את המכשול הזה, ורק אם אני רואה ש"אין עוד מלבד החברים", כמו שכותב הרב"ש, רק אז ניתן לדבר על כך ש"אין עוד מלבדו". רק בחברים אני אגלה את הבורא.

וזה חשוב עוד יותר עם התלמידים: אתה מתחיל לקנא בהם, הם פתאום אומרים דברים נפלאים, ואתה לא נמצא במקום הזה, לא תואם להם. הבורא בכוונה פועל כך דרכם – ואז מתעוררת בך קנאה גדולה עוד יותר.

מצד אחד נאמר, שהאדם לא מקנא בבנו ובתלמידו, אבל ברוחניות זה בכל זאת קורה, ומלווה בשמחה אמיתית. ומיד פועלת בדיקה עצמית: "ומה איתי?" או, "תראו, אני דחפתי אותו ולאן הוא הגיע! ואני? ..", זה מתרחש בשאריות של האגו.

וכתוצאה מכך האדם רואה ששום דבר לא עוזר לו. וזה רק אחרי שהוא עשה עבודה טובה בעזרת החברים שלו: הוריד את ראשו ועשה כל מאמץ אפשרי, קיבל מהם באמצעות הקנאה רצונות חדשים, שאיפות, קנאות, וכולי. ואז הוא מתחיל להבין שהמאמצים שלו הם חסרי תקווה. בגלל החולשה הוא פשוט "מרים ידיים", ואז מתעוררת ומתעצבת בו ההבנה שרק הבורא יכול לעזור לו.

לכן כתוב: "דרך אהבת חברים לאהבת הבורא." בקבוצה, בחברים, בכל דבר שאליו התחברתי בניסיונות שלי להגיע לבורא, שם מופיע השלב הבא של העבודה, ההבנה שדווקא ממנו צריך לבקש, שאני לגמרי תלוי בו. כאן אנחנו מגיעים למצב ש"אין עוד מלבדו".

זה בלתי אפשרי להגיע למצב הזה באופן אוטומטי, הצעקה לא תצא לבד. באמצע הדרך הכול יהיה מלאכותי. הבקשה האמיתית מתעוררת רק לאחר אכזבה מוחלטת בכל ה"כלים", בכל האמצעים שאיתם ניסיתי קודם לעבוד.

ולמרות האכזבה הזאת, אני כבר לא יכול לסגת מהמטרה הרצויה. להיפך, דווקא מפני שאני עשיתי מאמץ להגיע להשפעה ואהבה, כלומר, לגלות את הבורא – כעת, באמצעים שבהם השתמשתי, כמו על המצע, כמו על הבסיס הרגיש לאור, מתחיל להתעורר צורך לפנות לבורא ולהכריח אותו להתגלות. זאת כבר תהיה החלטה מודעת ומושכלת: "אם אני רוצה גילוי הבורא, אז אני רוצה ביטול מוחלט של האגו שלי, ביטול עצמי. אני בעצמי לא קיים, אני לא דורש שום דבר לעצמי, לא אכפת לי אם אני אעלם בכלל". הרי, אם אני באמת גיליתי שאין עוד מלבדו, אז חוץ מהבורא אין באמת אף אחד, כולל אותי. לכן שום תמורה, תענוג או מילוי אינם באים בחשבון.

למצב כזה אנחנו מתקרבים בהדרגה. והאדם כבר מוכן לזה. "אני לא צריך שום דבר, לא את עצמי, לא בשבילי, בשום אופן. אני לא רוצה לקבל שום דבר, לא רוצה למלא את עצמי בשום דרך, לא רוצה לדעת ולראות שום דבר! אני לא צריך ממך שום גילוי באגו שלי. הדבר היחיד שאני צריך הוא להיות כלול בך, במה שקיים, ללא שום מודעות, ולא אכפת לי להיעלם."

בשלב זה, האדם מתחיל להיכנס לבורא, לשדה הכוח היחיד הזה, והכוח הזה מתחיל לעבוד עליו ולפתח אותו לכיוון אחר לגמרי. כך גם טיפת זרע יוצאת מגוף אחד ונכנסת לתוך השני, אבל בשלב המעבר זה היה "רשימו" נקי, רק מידע רשום ולא יותר מזה. כך גם אנחנו משיגים את הכוח האחד והיחיד הזה.

כמובן, כבר בשלבים הראשונים של ההתפתחות הרוחנית שלי אני מתחיל להבין שאין שום דבר שלילי בחיים שלנו. אין הפרעות שמכשילות אותי, אין שום דבר מזיק בעולם, הכול מסודר על ידי הכוח היחיד הזה, ואם קיים דבר בעולם, הוא קיים רק משום שאני כזה והדבר הזה הכרחי בשבילי כדי להגיע למטרה.

לכן, בעל הסולם כותב, שאפילו הדבר המזיק ביותר בעולם שלנו אסור סתם להשמידו. אסור אפילו לרצות שהוא ייעלם, הרי אנחנו זקוקים לו בשביל התיקון שלנו. זה כאילו ההעתק שלנו, ההשלכה של המצב הפנימי שלנו החוצה. כל ההפרעות למיניהן, הבעיות, השונאים, אסונות הטבע, המלחמות, מה שלא יהיה – כל זה השתקפות של הבעיות הפנימיות שלי. ולכן אני, שוב, צריך לייחס את זה לעיקרון "אין עוד מלבדו."

אתה יכול לבדוק את עצמך: "האם אני מרגיש אותו הדבר בעליות ובירידות?", אם לא, אז אני לא נכלל בעיקרון הזה. בדרך כלל, הבדיקה הזאת נעשית במצבים הרוחניים שלנו, אבל היא אפשרית גם בחיים הרגילים, אם כי לכך, על פי הרב"ש, צריכים כישורים מיוחדים נוספים.

ובכן, על כל דבר צריך להודות. והכרת התודה היא בכך שאני מסכים עם ההנהגה שלו ש"מושכת" אותי אליו, אני מסכים, למרות העליות והירידות למרות כל המכשולים, ולהיפך, למרות כל ההארות.

זה לא אומר שאני מזלזל במצבים הטובים שלי (למרות שהם טובים לאגו שלי, לרצונות האגואיסטיים שלי), או שאני מתעלם מהמצבים הרעים. לא, אני רוצה להעלות אותם לרמה של "אין עוד מלבדו", עד כדי כך שאני ארגיש שהמצבים הטובים והרעים מגיעים מהבורא. ואם הם באים ממנו, זה יכול להיות רק טוב. לכן, זה גורם לי להתעלות מעל האגו שלי, להפסיק להרגיש מצבים עם סימן "פלוס" ו"מינוס", אלא להרגיש אותם בערכם המוחלט. נאמר על כך, שהאדם צריך להודות על הרע כמו על הטוב.

כדי להיתפס במשהו ולעבוד בתנאים של ה"פלירט" הזה, אני חייב להרגיש את עצמי בתוך הבורא כחלק ממנו, בידיעה שאם אני מרגיש רע, בזה אני מעציב אותו. אין מה לעשות, כך אני צריך לכוון את עצמי, את התכונות שלי, אם כי עדיין לא מסוגל לתאר לעצמי את הכוח הזה שהוא טוב בהחלט.

כמובן, בשביל הכוח הזה – אלה לא הפרעות, בשבילו – זה לא שינויים. אנחנו מכירים את זה מהתכונות של "בינה" ביחס ל"מלכות". הבורא ברא רצון ורוצה ליהנות לו. כלומר, יש בו רצון ריק ליהנות לנבראים, כמו ל"מלכות" ביחס ל"בינה", ויתר על כן, הרצון הזה פעמים רבות גדול יותר מאשר הרצון שלנו ליהנות.

ולכן, אם האדם עושה מעשים טובים שמכוונים למטרה בצורה נכונה, הוא חייב לרצות להרגיש שבזה הוא משמח את הבורא. ולהיפך, אם הוא לא מצליח לפעול נכון, הולך לכיוון לא נכון, מגיב בצורה לא נכונה, הוא צריך לנסות ולהרגיש שבזה הוא מעציב את הבורא. אתה צריך להרגיש את התוצאות של מעשיך לא בתוך עצמך, אלא להעביר אותם לבורא. לא אכפת לי איך אני מרגיש – חשוב לי מה הוא מרגיש מזה. אני מעביר את התוצאות של המאמצים שלי עליו, ומה שחשוב לי זה מה שקורה בו. בכך אני יוצא מתוך האגו שלי ומנסה להתקשר אליו.

זה אחד מהמאפיינים של ה"פלירט": מישהו שאני נמצא איתו בקשר כזה, הוא הופך להיות חשוב לי יותר מעצמי. אני כל הזמן בודק: "מה קורה בו? איך אני יכול לעשות לו משהו טוב, מהנה?", ואלה הם כבר מרכיבים של אהבה. הרי, אם אנחנו אוהבים מישהו, אנחנו כל הזמן רוצים לתת לו מתנות, לעשות בשבילו משהו נעים, מהנה, טוב, רוצים לשמח אותו, וכולי. אני מעביר את הרגשות הללו מעצמי לבורא, ואני רוצה לבדוק את עצמי רק לפי התגובות שאני מעורר בו.

אני משתמש באותה הגישה גם כאשר אני לא עושה משהו טוב או רע, אלא הוא זה שמעורר בי משהו טוב או רע, כאשר הוא שולח לי רגשות מסוימים הקשורים להתקרבות אליו או להתרחקות ממנו. אז גם את זה אני מעביר החוצה. ברגע שאני מרגיש משהו, אני בודק ודואג: "ומה זה מעורר בו?".

אם הוא דוחה אותי, אני לא יכול למלא אותו, לא יכול לשמח אותו, וזה מעציב אותי. אם, לעומת זאת, הוא מושך אותי וגורם לי להרגיש טוב, אם אני מתחיל להבין ולהרגיש יותר – אז אני צריך לנסות להרגיש שעל ידי זה אני משמח אותו, ממלא אותו.

כל הזמן אני צריך לעבוד על עצמי לטובת האהוב שלי. וכאשר אנחנו נמצאים במצב שאנחנו דואגים לשמח אותו, אז אנחנו כבר בדרך ישירה למטרה, לדבקות שלמה בבורא.

משיעור מס' 3 בכנס בקרסנויארסק, 14.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
האם אפשר להתגונן מהבורא?
בשליטת הכוח האחד
דוחים, כלומר מקרבים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/3d65D

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest