כל אחד מקבל פעם אחת הזדמנות

נאמר: "יגעתי ומצאתי", כלומר התוצאה היא בנפרד מהיגיעה. היגיעה תלויה בך, ובסוף היגיעה מחכה לך מציאה. לכן כל הזמן צריכים להזדרז במתן יגיעה, עד שלא מצאת!

אבל תבדוק, האם אתה באמת נמצא בתהליך הזה ובאמת נותן יגיעה, או שאתה רק חושב שאתה נותן יגיעה? לפעמים אדם עובד כל כך קשה בחיים, אבל כל היגיעה נעלמת סתם. לכן ניתנה לנו חכמת הקבלה, המון ספרים ומאמרים, כדי להסביר איך לתת יגיעה בצורה נכונה.

כי האדם נולד, חי ומת, ושוב נולד, חי ומת, ואינו משיג גילוי רוחני. אפשר להאשים את הבורא, אבל הוא נתן לנו את כל האמצעים. האמת, שכל אדם מקבל בחיים שלו איזו מן הזדמנות בהתאם לרצון לקבל שלו, אבל עובר ליָדה! עובר וממשיך לחיות בדרגת "חי" הרגילה, מבלי שפרץ לדרגת ה"מדבר". כל אחד מקבל פעם אחת הזדמנות כזאת…

אבל אם האדם נותן יגיעה נכונה, אז בסוף מחכה לו מציאה. זה חוק. מציאה, זה גילוי הבורא לנברא, בהתאם לדרגה שבה הוא נמצא: לפי הרצון לקבל, לפי המאמץ שעשה. לפי לימוד והפצה וכל מיני פעולות, אשר "כל מה שבכוחך ובידך לעשות תעשה", הוא מביא את עצמו לצורה המקסימלית הדומה לבורא, במידה שיכול לתאר אותה.

אבל בסופו של דבר הוא רואה, שבכל זאת לא יוצאת דמות הבורא, דמות המשפיע, והוא נשאר בחומר האגואיסטי שלו. כמה שהוא לא ישתדל להשיג צורת השפעה, הוא נשאר בפנים רצון לקבל על מנת לקבל. ואז הוא מתפרץ בתפילה, כלומר הוא מתייגע על הרצון לקבל שלו כך, עד שממש מגיע לתפילה הסופית. על הרצון הזה, על התפילה הזאת, שתפילה זה מה שמורגש בתוך הרצון, מגיע המאור המחזיר למוטב: מפסל את הרצון הזה והופך אותו לעל מנת להשפיע.

הכוונה שמתלבשת ברצון, היא הופכת את היוצרות. אם מקודם הרצון היה קודם, אז עכשיו הכוונה היא הקודמת. לכן זה נקרא "מציאה", כי אין בכוחנו לעשות את זה. זה נקרא, שליטת הבורא על הנברא, כי בעצם אנחנו רוצים שהבורא ישלוט עלינו, שכוח ההשפעה ישלוט על החומר של הרצון לקבל שלנו.

לכן כל ההכנות והנטיות שלנו מכוונות נגד הגאווה, הרצון לשלוט, נגד כל הנטיות של האגו. לכן אנחנו צריכים להשפיל את עצמנו כלפי החברים, "לשבור את הלב שלנו".

מתוך שיעור על המאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, 11.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ואפילו שמראש לא תראה כלום…
יגיעה ומציאה
תעבוד נכון!