קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
1) בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות.
כתבי בעל הסולם, אגרת י"ט
2) ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק.
כתבי בעל הסולם, אגרת ד'
3) לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי השי"ת וכו', כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". וכל אדם יכול להיות כמשה רע"ה כנודע. ובלי ספק כלל וכלל, לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל, אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שנקנה לו ההרגשה הנפלאה הזו, שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו.
כתבי בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה
4) "אמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני ".
לפי מה שפרש אאמו"ר זצ"ל, הכוונה, שכל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים והוא מאמין שהם שלו, לכן יש לו מה לתקן. נמצא שכל העולם משמשים אותו, בזה שממציאים לו את החסרונות שלו, והוא לא צריך לחפש בעצמו, אלא הם עושים לו טובה גדולה, בזה שממציאים לו החסרונות שלו.
כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר "לשמשני"
5) וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ"ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו.
וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.
בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה
6) 105. כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמ"ש, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת.
106. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.
107. כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם.
ואח"כ מיתקן תיקון כל העדה, כמ"ש, ברוב עַם הדרַת מלך. וע"כ העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.
108. וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.
בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבֵּר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלמות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה.
זוהר לעם, כרך י"ב, נשוא, "מדוע באתי ואין איש"
7) האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה.
ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, ספר דגל מחנה אפרים – פרשת שלח
8) "כל המצטער עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור"…
"במדה שאדם מודד, מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר.
לכן עובד ה', שאינו מצטער עם הצבור, אלא מרגיש רק חסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלקיות הכללי בסוד נחמת צבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו.
מה שאין כן, המצטער עם הצבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית.
ובזה תבין ענין מה שכתוב "צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיון שהשפע מתברך לפי מדת החסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המדה לא פחות ולא יותר, אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מדה, רק למקבל. אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה.
בעל הסולם, פרי חכם-שיחות, "כל המצטער עם הצבור"
